print

תורת השלבים

אוצר: אורי דסאו 26.11.2010 - 26.2.2011
איש צועק אינו דוב רוקד

צמד האמנים ג'ניפר אלורה וגיירמו קלזדִייה, (אמריקאית וקובני) שמשתפים פעולה מאמצע שנות התשעים, בודקים את עמידותן של תפיסות רווחות אודות זהות לאומית, גבולות דמוקרטיה באמצעות שימוש בחומרים ובדימויים פשוטים. שמה של העבודה איש צועק אינו דב רוקד, לקוח משיר של המשורר והפוליטיקאי איימֶה סזר (Césaire) ממרטיניק – מהוגי תנועת ה-Négritude תנועת "השְחוֹרוּת" שקמה בשנות ה- 30 של המאה העשרים בתגובה לקולוניאליזם ולגזענות. נקודת המוצא של השיר היא תגובה על טעות בזיהוי,
אפיון לא ראוי- טעות בסיסית הנבחנת ביחס לחומרי העבודה: היא צולמה ברובע התשיעי של ניו-אורלינס בתקופה שלאחר הוריקן קתרינה, שהחריבה חלקים נרחבים מהעיר וחשפה את הטיפול הקלוקל של הרשויות בתושבי העיר ובתשתיותיה, לפני האסון, בזמן האסון ואחריו. עם זאת אין לראות בעבודה מניפסט פוליטי, שכן הפואטיקה הרדיקלית של אלורה וקלזדִייה עוסקת במצב טבעי וחברתי של הרס ובשאלות של ייצוג וסימון. העבודה נעה, בחיפוש אחר מה שאבד, בין שני מוקדים: במוקד האחד המצלמה משייטת על פני נהר המיסיסיפי באזור שעלה על גדותיו והציף את העיר. המוקד האחר הוא בית נטוש, סביבה חשוכה-למחצה של עזובה והרס, המציגה סימנים של פגיעה קשה. מקור האור היחיד מגיע דרך חרכי תריס ונציאני המכסה על חלון. מבעד לחרכים הצופה מבחין בדמות המתופפת על התריס – אדם שאף זוהה בשמו בכמה טקסטים שנכתבו על העבודה: איזיאה מקורמיק, תושב האזור ההרוס. אלא שהמבט הלא-קבוע שהמצלמה מניעה, בשני המוקדים וביניהם, אינו ניתן לשיוך חד-משמעי; הוא עשוי להיות מבטו של הניצול, מי שחוזר לביתו או לסביבת חייו לאחר שאלה נהרסו – אבל גם מבטו של החוקר שבא מבחוץ, לאחר האסון.

ג'ניפר אלורה וגיירמו קלזדייה, איש צועק אינו דוב רוקד, 2008, סרט סוּפר 16 מ"מ, בהעברה לדיסק Blu-ray, 11:55 דקות, באדיבות גלריה שנטל קרוזל, פריז