print

צעדים בוני אמון

מחול-אמנות-קהילה, אוצרים: דרורית גור אריה ואבי פלדמן 22.5.2014 - 6.9.2014

 המאפּוּקה, ששורשיו בחוף-השנהב, הוא מחול קבוצה הנרקד בעיקר על-ידי נשים, לרוב כשגבן מופנה אל הצופים. התו הבולט של הריקוד הוא רכינה קדימה תוך הסטת משקל הגוף אל בהונות הרגליים. בריתמיקה אטית של הרמת עקבים והימנעות מהזזת הירכיים, הנשים המחלולות יוצרות ריקוד המטעים ומְמַרְכֵּז את תנועת הישבן ונוכחותו. חרף מאפיינים אלה, שאפשר לפרשם כארוטיים, הריקו מבוצע על-ידי נשים צעירות ומבוגרות, ואפילו על-ידי ילדות.
המאפּוּקה אינו שונה מריקודים נפוצים אחרים, שמעוררים ומערערים בתודעת הצופים דעות ותפיסות שונות בענייני תרבות, מגדר, מיניות ושליטה. כך, למשל, הצגת המאפּוּקה בטלוויזיה בחוף-השנהב נאסרה על-ידי המשטר הצבאי, שראה בו רעה חולה ומזיקה. אלא שהחשש מכוח הריקוד ומן הפוליטיקה של הגוף אינם בלעדיים למדינות אפריקאיות. מארק טוויין גינה את ריקוד הקאן-קאן כבר לפני יותר מ-140 שנים, וריקודים פופולריים כמו טוויסט וטנגו נתפסו בראשית תולדותיהם כגסים, מגונים ומסוכנים.
עבודתה של נבט יצחק חוזרת אל מקורותיו הפולחניים של המחול העממי העתיק – ובה-בעת מתייחסת לריקוד ה"טוורק", שהפך בשנים האחרונות לתופעת מדיה ונחשב לגרסה מערבית של המאפּוּקה (ה"טוורק" נרקד לרוב על-ידי נשים לצלילי מוזיקה פופולרית, באופן הנתפס כפרובוקטיבי ומיני במופגן). נבט יצחק בוחנת את הקשרים בין הריקודים ואת המורכבות של ההתייחסות התרבותית לניענוע האגן במושגי המבט המחפיץ והצדקנות המוסרית. היא מפשיטה את התנועה עד כדי הפיכתה לאמורפית ופנימית, כאשר הקריינות המלווה – בנוסח מרוחק וקר המעלה על הדעת מחקרים אנתרופולוגיים – מנכיחה את המבט המערבי כמקטלג, מדיר או מנכס. המחול ככלל נבחן בתוך כך בהקשרים של פולקלור, אידיאולוגיה ומגנוני משטור חברתיים.