print

Deep Feeling: רגשות ובינה מלאכותית

אוצרת: נוהר בן אשר 1.8.2019 - 28.12.2019

Pseudotime עוסקת במיון וקִטלוּג של עבודות אמנות על-ידי בינה מלאכותית, וברגשות הנלווים לתפיסת הזמן הלא-ליניארית שביסוד השיטה. העבודה מתבססת על מנוע חיפוש ניסיוני של גוגל, המקטלג יצירות אמנות הָחֵל בפרהיסטוריה ועד ימינו. מאז ראשית ימיה בתקופת הרנסנס, התאפיינה הדיסציפלינה "תולדות האמנות" בתפיסת זמן ליניארית. עבודתה של ניבי אלרואי חותרת תחת הממד הליניארי-היסטורי של תולדות האמנות ומציגה מודל דיפוזי של זמן מתפרק ומתחבר מחדש. ההשראה לכך באה מפיתוחי אלגוריתמים בשירות הביולוגיה, שנשענים על מיפוי זמן חלופי של קצב הִתרבות תאים – תחום שיש בו יותר חורים של אי-ידיעה מאשר ידיעה. בעבודה מופיעים רצפים של יצירות אמנות שחוברו על-ידי קוד בינה מלאכותית ומוינו על פי רגשות. המיון החדש מפוגג את הממד ההיסטורי, ומותיר רצפים חזותיים שאינם מקוטלגים בקטגוריות של סגנון, אסכולה, אמן או תקופה אלא על פי היגיון אלגוריתמי שליד האדם אין חלק בו. כמדד למיון במנוע החיפוש, הרגש מוגדר באמצעות קוד "למידה עמוקה" ומותיר מרחב פרשנות רחב ושנוי במחלוקת בשאלה מהו רגש ואיך אנחנו מבינים אמנות. ההתפרקות של תפיסת הזמן ושאלת הרגש הן מביטויי ה"מפנה הרגשי" של תקופתנו, שעיקרו התמוססות האֶתוס ההיסטוריציסטי והתבססות של משטר דיפוזי-סובייקטיבי.
ממד הזמן המתפרק ומתחבר מחדש שולח במיצב גם להקשרים של שליטה: בעבר – שליטתה של הכנסייה הקתולית; ובהווה – השליטה של חברות הענק הגלובליות. מוטיב הצמיחה המתכלָה מעלה על הדעת את תזכורות המֶמנטו-מורי בציורים נוצריים, שבדרכן המאיימת שירתו את הכנסייה לשליטה במאמיניה. אך בניגוד לשליטה של הכנסייה באמצעות קציבת זמן – חברות הענק הגלובליות בוחרות כיום דווקא לאלחש את תחושת הזמן בשלל גירויים וירטואליים, שיגרמו למשתמשים להישאר מחוברים, משתתפים ומשתפים זמן ארוך ככל האפשר. העבודה נעה אפוא בין עבר והווה תוך בחינת הרגשות האנושיים ביחסם למנגנונים של שליטה.  

ניבי אלרואי, Pseudotime, 2019, הקרנת אנימציה מחזורית, רישום על נייר, הדפסת תלת-ממד ומנועי חיפוש (X degrees of separation; Wordassosiations.net)

עוד על התערוכה
ארועים