print

מוזיאון הטבע

אוצרת: רויטל בן-אשר פרץ 2.4.2009 - 8.10.2009
לווייתן זרע

בכל תצוגה של מוזיאון לטבע המכבד את עצמו, מתפקד הלווייתן או שלד הטי-רקס כפריט מרכזי, כאטרקציה שאליה נוהר הקהל. לווייתן הזרע של מירב היימן ויוסי בן-שושן מאיים ובד בבד הוא גם עלוב, אומלל וכלוא, "מפלצת" המובלת מארצות הים האקזוטיות לעולם מערבי "נאור ומתורבת". עולה החשש כי בהרף עין עלול הלווייתן לשבור את האקווריום הקטן למידותיו. או אז יישפכו המים על רצפת המוזיאון, והלווייתן יבלע את טרפו. האדם חש קטן ומפוחד אל מול גודלו של התִפלץ המיתולוגי, אך בה בעת עולות בו תחושות של שליטה ושל רכושנות, גאווה על שהצליח ללכוד ולהכניע את הגדול שביונקים.
הראשתן של היימן ובן-שושן מוחזק בתנאי שבי: אקווריום קטן, ובו מים עכורים. אך בקושי הוא מצליח לבצע תנועות מוגבלות. הצופה לומד להכיר כל מילימטר בגופו תוך שהוא מלווה את האקווריום בהליכה. רגע השיא הוא המפגש עם עין היונק, המשדרת אמפתיה, ייאוש, כאב, מצוקה, תבונה, תוגה וקריאה לעזרה.
דמותו של הראשתן מזוהה לרוב בתרבות המערב כאב-טיפוס של לווייתן. הוא מופיע בחיבורים ספרותיים, בציורים, באנימציה, בשירים וביצירות תרבותיות אחרות. הרומן הידוע מובי דיק (1851) מאת הרמן מלוויל (Melville) מספר על ספינת ציד-לווייתנים, שקברניטה, אחאב, רודף כאחוז דיבוק אחר ראשתן לבקן ענק בשם מובי דיק, שבמסע ציד קודם כרת את רגלו. אף שהרומן הוא בעיקרו אלגוריה מורכבת, כלל בו מלוויל, שבעצמו הפליג במשך שנה וחצי בספינה לציד לווייתנים, תיאור מדויק של החיים בספינת ציד, תהליך איתור הלווייתנים, המעקב אחריהם ורגע הציד. דוגמה נוספת מצויה בסיפורו של פינוקיו, שבאחת מהרפתקאותיו נבלע על ידי לווייתן.
במוזיאוני טבע המוצגים הם תמיד דוממים: פוחלצים, שלדים וגופים המשומרים בכוהל. הראשתן בתערוכה, לעומתם, הוא דימוי של יצור חי – לווייתן וירטואלי, תוצר של עבודת מחשב. בעזרת פלאי הטכנולוגיה עשה דימוי זה כברת דרך ארוכה, עד שהגיע לרמת ייצוג הרחוקה מרחק רב מן המודל המקורי. הוא עשוי חומרי אור ואוויר, אשלייה. רמת ההתקיימוּת שלו שברירית ומוטלת בספק. הוצאת הכבל מן החשמל תגרום לספקטקל האדיר להתפוגג ולהיעלם בן-רגע.