print

תותח וקילשון

אוצרת: סיגל קהת-קרינסקי 1.5.2006 - 10.6.2006

תערוכת יחיד ראשונה שלהאמן ליאו רוט התקיימה במוזיאון "יד לבנים" בפתח-תקווה בשנת 1957.
הוא איבד את בנו הבכור, דודו רוט, שהייה צייר אף הוא ולעיתים שותף לעבודת אביו.
באוסף המוזיאון קיימות יצירות של האב והבן.
בהתכתבות שהייתה לרוט עם אוצרת מוזיאון "יד לבנים" רות מנור בשנת 1998, הוא מסר לה, כי הציור התגבש לכלל עבודה מוגמרת בתוך כ5-7 שנים לפני מבצע קדש, והוא כונה בדיעבד "מבצע קדש".
הציור כולל שישה פנלים. שבהם סיפור תקומת העם מההריסות.
בפנל הראשון המסתננים החמושים וזורעי ההרס הנמלטים מהמקום-בצבעים כהים קודרים.
בפנל השני תאור ההרס בישוב היהודי: ספרים פרומים, מת מוטל על האדמה, חלקי בנין וריהוט עפים, נושרים. גם הרס חיי הרוח בדמות הספרים הקרועים וגם פגיעה פיזית בבני אדם. גם הצעירים ביותר בדמות לול הילדים ההרוס.
בפנל השלישי המרכזי, השרידים והשכול על רקע עשן העולה מההרס מתוארת נשיאת הפצועים, הבכי על ההרוגים. במרכז הפנל האישה המתמוטטת שכל הקומפוזיציה נשענת עליה. האישה כקרבן אבל גם כמאפשרת תקומה – כבסיס למשפחה חדשה.
בפנל הרביעי על רקע הצנחנים המשחררים במרחב שמיימי כחול נישאים דגל המדינה וסמליה ביד לוחמי צה"ל חמושים. וצעיר וצעירה חבושי כובע גרב. אלה, מזכירים לנו מי אחראי לתקומה ואילו הדגל והצעירים היחפים הנוטעים נטיעות מזכירים גם-לשם מה נלחמנו ועל מה נשפך הדם.
בפנל החמישי והשישי תמונת התקומה והישוב המתחדש. בצבעים צהובים שמשיים מתוארת החזרה של החייל מהקרב לחיק אישה אוהבת, יחד חברתי של שמחה וקולקטיב עובד גם בתעשיה (הארובות ברקע) וגם בחקלאות (הזר, הכבשה). בתקומה אין שוכחים את הצעירים והמבוגרים, הנשים והגברים וגם את העולה החדש הנקלט זה עתה בחום על ידי צעירים ומבוגרים. חברה המגינה על הצעיר והחלש ועל הנקלט החדש – על רקע של קיבוץ חרוש תלמים – כשבמרכז גם כאן צעירה וזר פרחים בידיה. לובן, טוהר ופרח כסמלים נשאפים.
זוהי ארץ ישראל שחלם עליה בגרמניה ערב עלייתו ארצה כאשר חווה את ההשפלה, ודיבורים כמו "אנו נשמיד את כולכם" הדהדו באוזניו ודחקו בו לעלות ארצה והאידיאל, כפי שחזה אותו במו עיניו עם עלייתו ארצה בקיבוץ כנרת, שם ישבו דודו אליושה ודודתו מרים, שנתנו לו בית חם.
כך מספר אלעזר גלעד (תשרי תשמ"ט) על המפגש הראשון של רוט עם קיבוץ כנרת: הוא ראה אז במו עיניו את חדר האוכל ניצב מול הרפת ושמע "אנשים קוראים זה לזה "חברים"". "לבושים כולם באותם בגדים פשוטים".. "מעין כותנות לילה לבנות".. "ומראם כמלאכי שרת".. "מדברים ושרים בעברית"... "קמים בבוקר ויוצאים לעבודה. רוקדים ושרים עד כלות". ("אל סף שברו של החלום").
האבנים, חלקי הסלעים, מקשרים בין הפנלים השונים. באמצעותם מתואר גם תהליך ההרס ששרידיו אבנים פזורות, וגם התקומה: הלוחמים יושבים יחפים על האבנים כשייכים לאבנים אלה. ובסיום התהליך האמן עצמו, החתום על אבן אחת מכמה אבנים, גם הוא חלק מאבנים אלה, שיחד מרכיבים את התצרף – ארץ ישראל.