print

תותח וקילשון

אוצרת: סיגל קהת-קרינסקי 1.5.2006 - 10.6.2006
ששים גיבורים

תמונתו "שישים גיבורים" היא התמונה הראשונה שנרשמה באוסף המוזיאון - אינוונטר מס. 1. התמונה מופיעה בתוך מגילת "שיר השירים" שיצאה בהוצאת ספריית פועלים ב- 1958, כשהיא מעוטרת באיוריו של שרגא וייל.
שם התמונה לקוח מ"שיר השירים" (ג', 6-7)
"הנה מיטתו של שלמה
ששים גיבורים סביב לה
מגיבורי ישראל
כולם אחוזי חרב
מלומדי מלחמה
איש חרבו על ירכו
מפחד בלילות"

בתנ"ך הפסוקים הם חלק משיר תהלוכה שהיה נהוג בסוריה ובמצרים בתקופות קדומות. השיר הושר בערב החתונה, כאשר נושאי המיטה של החתן-המלך היו יוצאים מביתו כדי להביא את הכלה מבית אביה אליו. האפיריון, שעליו הייתה אמורה לשבת הכלה ולאחר מכן גם החתן, היה מוגן על ידי שישים גיבורים, כלומר מספר רב של גיבורים, שושביני החתן. אלה היו אנשים מלומדי מלחמה, שהיו ערוכים להגן על הכלה בדרך שלא יגזלוה וכדי שאויבים מדיניים של החתן לא יפגעו בו.
תחת הכותרת "שישים גיבורים" מצייר שרגא וייל ארבעה גיבורים בשעת לילה. הם נושאים חרבות, מבטם קדימה, ערוכים לקרב. הם נראים מגוננים על מתחם שלפניהם המופרד באבנים. דמויות אלה עטויות הכאפייה כאילו גזורות הישר מהתנ"ך, בני הארץ, השייכים ללוונט. עובדת היותם מושרשים בנוף של המזרח מודגשת על ידי הנוף, שהסהר והכוכב מובלטים בו על הרקע הכהה.
נראה, שוייל נשען בתמונה על המיתוס הקדום כדי לומר אמירה שלו על אירועי זמנו.
באמצעות המיתוס הקדום של שישים הגיבורים המגנים על הכלה ועל קיום המשפחה הישראלית הראשונית הזאת מרמז וייל על אופייה של המלחמה שלנו על הארץ . כדי שיתקיים הזיווג בין החתן לכלה, כדי שתעמוד החופה ותיווצר משפחה, יש צורך בגיבורים ערוכים לקרב. זהו צבא הגנה, אומר לנו וייל, על משפחה שנלחמת על חייה, על עצם קיום ביתה. לשם כך נזקקים ליהודי חדש-ישן, יהודי תנ"כי שורשי "הפרא האציל", ששייך לאדמה הזאת, והוא חלק ממנה.
וייל לא היה האמן היחידי המנצל מיתוס קדום לצורך אמירה שלו על המציאות.
ברשימה מ-1947 שכותרתה "הנושא הרחוק" מצביעה לאה גולדברג (1911-1970) על התופעה בתחום הספרות. היא מציינת שני סוגי ספרות הרווחים יותר מאחרים בתקופה האמורה: הספרות המתעדת ומולה "הספר בעל הכוונה האמנותית השואב את חומריו מימי קדם". גולדברג מסבירה את הצורך של האמנים בעת מלחמה ואסון להישען על מיתוסים קדומים. "המציאות במערומיה עודנה חריפה ועזה עד כי איננה ניתנת כמעט להיכלא במסגרת היצירה האמנותית". המקרא, לטענתה של לאה גולדברג, הוא מקור לא אכזב של נושאים שניתן להשתמש בהם ככסות. באמצעותו ניתן לדבר על נושאים קשים של שואה, מלחמה ושכול. חומרי המקרא מתפקדים בהקשר זה תוך הפעלת הפוטנציאל שיש להם כחלק מהמורשת התרבותית הכללית המשמשת כלי ביטוי לחשיבה ולתחושה חברתית.
וייל משתמש גם הוא באותו האופן במיתוס הקדום. הוא משמש לו כאחיזת עיניים וכסות כדי לומר באופן זה את הדברים הנוגעים לנו במישרין באותה מציאות חריפה ועזה שחווה, שהתקשה, כנראה, לכלוא אותה במסגרת היצירה האמנותית.
על קשריו ללאה גולדברג מספר שרגא וייל את הפרטים הבאים. בשנות החמישים היה זה מנהל מוזיאון תל אביב מר א. קולב שהסב את תשומת ליבו לבלדה על שמשון ודלילה מאת לאה גולדברג כנושא ההולם את סגנונו. וייל קרא את מחרוזת השירים שנקראת "אהבת שמשון" והוצאה לאור ב- 1950 בהוצאת "מקרא סטודיו". הוא התוודע לאופן שבו מיתוס שמשון משמש בה כסות לומר דברים הקשורים למציאות זמנה של היוצרת.  וייל החליט לאייר את המחרוזת, והיא הוצאה לאור בעיטוריו. רישומיו ליצירה הוצגו ב"מקרא סטודיו" שהייתה  גם גלריה/חנות קטנה בתל אביב,  ונפל בחלקו הכבוד, לדבריו, שאף המשוררת לאה גולדברג הגיעה לתערוכה.
סגנונו הייחודי של שרגא וייל בא לידי ביטוי בתמונה "שישים גיבורים" באופן שבו הוא מתרחק מהציור הצרפתי ומתקרב לפתרון הבעיות הפלאסטיות על דרך המקסיקאים, בייחוד דייגו ריברה בראשית צעדיו. הצבעים מונחים בתמונה על שטחים תחומים באמצעות קונטורים, והעיקר בה הוא הנושא, שאינו העתק נטורליסטי של המציאות, אלא מופיע כפירוש מסוגנן שלה.