print

תותח וקילשון

אוצרת: סיגל קהת-קרינסקי 1.5.2006 - 10.6.2006
עצי זית

ב-11 באפריל 1983 התקיימה תערוכה של רישומי צבע מים של משה כגן בחלל מוזיאון "יד לבנים" לאמנות בפתח תקווה שמשמש עתה לתצוגה של אמנות עכשווית. ציורי המים מאפיינים את כגן והרבה מהם שמורים באוסף המוזיאון. בגלריית צבי שור הצמודה לאולם הגדול כיום הוצגו ציורי שחור לבן שלו, שהוא קרא להם בשם "הרהורים". לסדרה זאת שייך הציור "עצי זית".
בהזמנה לתערוכה צוטטו דבריו הבאים: "את סדרת הציורים בשחור לבן בשם "הרהורים" התחלתי לצייר אחרי מלחמת ששת הימים. בזמן המלחמה ישבתי במקלט וראיתי את החרדה הנשקפת מפניהם של חברים ובמיוחד על פניהן של הנשים. רעש הפגזים והמטוסים שעברו מעלינו החזירו אותי למלחמת העולם השניה, בה השתתפתי כלוחם בשורות הצבא הפולני הדמוקרטי, ואיתה כל זוועות המלחמה והשואה, שבה נרצחה כל משפחתי יחד עם כל יהדות פולין. נזכרתי שוב בביקורי בהריסות גטו ורשה אחרי שחרורו וראיתי בעיני שוב את החורבן והאסון שפקדו את עמנו. עם עלייתי ארצה והצטרפותי לקיבוץ שמיר התמסרתי לעבודה בענף הצאן. המפגש היומיומי עם נוף הגליל הבזלתי ועמק החולה השכיח ממני את הסבל והמלחמה. למדתי וציירתי את הנוף היפה וספגתי אותו בתוכי. זאת הייתה אהבתי הראשונה. הקמתי משפחה בבית אהוב, וגם אותנו פקד האסון. בננו הבכור נספה באסון בנחל יהודיה שבגולן. ציוריי מבטאים את כל הסבל והכאב שאני חש, וזהו המסר שברצוני לחלק עם הקהל הרחב בתערוכה זאת".
הציור "עצי זית" מתאר עצי זית פורחים. לרגלי העצים פזורה פסולת: פחיות, קופסאות, חביות ופסולת אחרת שבתוכה מתרוצצים עכברושים. על אחת החביות ניתן לזהות כתובת "שמן זית", ועל רצועה שרועה לידה, חלק מהפסולת במקום, רשום שמו של האמן ושנת 1982.
באוסף המוזיאון קיים ציור נוסף של כגן הדומה לציור "עצי זית", אלא שהוא נקרא "העץ הקדוש" ומתאר עצים ערומים כשלרגליהם קברים, ועליהם מעין תכריכים. לעומת הציור הזה, המבטא אבדן מוחלט, השרידים והפסולת בתמונה "עצי זית" מרוכזים סביב שורשים וגזעים שמגיעים לכלל פריחה. מתוך הזוהמה בוקעים חיים. כגן עצמו הוא אמנם שריד בתוך פסולת החיים. אך הוא גם עד לחיים שהם חזקים יותר מכל ניסיון לזהם את העולם. שרשי העץ עמוקים מהפסולת, והזוהמה אינה מגיעה אליהם. במחזור החיים הגדול הפסולת היא גם בסופו של דבר מקום הזנה לבעלי חיים. אפילו הם עכברושים בלבד, המסמלים עזובה, הם גם מסמנים את החיים הנמשכים.
עץ הזית כסמל לדבקות בחיים אצל האדם בא לידי ביטוי גם אצל נתן אלתרמן בשירו "עץ הזית" שפורסם ב- 1938 בתוך הקובץ "כוכבים בחוץ". כך פותח השיר:

שבעים שנה
הקיץ מלך.
באור נקמות סממו בקריו,
אחד עץ הזית,
אחי הנידח,
לא נסוג מנוגהם בקרב.

עץ הזית הוא "אחי הנידח". כאנשים המנסים להיאחז באדמות המדבר ואינם נכנעים לחום וליובש כך גם עץ הזית אינו נסוג מפניהם.

כעץ הזית המחזיק את זיק החיים האחרון של האדמה – כך לב האדם הולם יחיד בלב המדבר. כל עוד נבט אחד של העץ מרטש את חזהו של ההר, לא ידום לב ההר. באמירה זאת מסתיים שירו של אלתרמן:

ומנגד חורג השרב האדום
ונרתע
ואימה תאחזהו-- --
כי ההר לא ימוט ולבו לא
כל עוד נבט אחד מרטש את חזהו.