print

דור גז, גיאורגופוליס

אוצרת: דרורית גור אריה

5.11.2009 - 27.2.2010

גיאורגופוליס- תערוכת יחיד של האמן דור גז, מציעה לראשונה התבוננות במיעוט הערבי- נוצרי, קבוצת התייחסות שלא זכתה עד כה לבחינה מעמיקה כקבוצה אתנית נפרדת בשדה התרבות הישראלי.
גיאורגופוליס (עירו של ג'ורג' - שמה הנוצרי של העיר לוד במאה ה-12), חגה סביב סיפורה של משפחה ערבית- נוצרית אחת הנפרשׂ על פני שלושה דורות, תוך אריגה של צמתים אמנותיים, תרבותיים, דתיים, אתניים והיסטוריים. שמה של התערוכה נועד להזכיר לצופה את מקום הביניים המורכב של הקהילה הנוצרית-ערבית-ישראלית-פלסטינית,בין שתי קבוצות הרוב בישראל: היהודים, שבשבילם העיר היא לוד; והפלסטינים, שבשבילם היא ליד. בתווך ממוקמת גיאורגופוליס, שכמעט נעלמה מן העין, שבה ועולה ומקבלת נוכחות מרכזית כדמות נוספת ביצירותיו של דור גז. התערוכה מעלה את קולם של הערבים הנוצרים כמיעוט אתני בישראל וכמיעוט דתי-אתני בקרב הערבים המוסלמים, ומבקשת לבחון את תקפותן של מוסכמות הרווחות בשיח הציבורי בארץ כשהן פוגשות בפרטי, באישי ובאנושי.
במרכז התערוכה, הכוללת עבודות צילום, וידיאו וסאונד, שלושה דורות במשפחת מונייר המתגוררת בלוד ואשר סיפורה כרוך בתולדות העיר שנכבשה ב-1948 על-ידי ההגנה ורוב תושביה גורשו. קורותיה של המשפחה, שנשארה בעיר והשתקמה בה, מסתמנות מבעד לחוויותיהם האישיות של הסב יעקב, ארבעת בניו סלים, סמיח, סמי וסילבר והנכדות הצעירות סמירה וג'ניפר, ליצירת פסיפס זהויות בין-דורי אישי ונוגע ללב של קיום רב-תרבותי ורב-לשוני מורכב.
הפרויקט של גז מתקיים במרחב הפעולה והשיח שבין היסטוריה, אנתרופולוגיה ואמנות, תוך שימוש בפרקטיקה קולנועית שיש בה מן המימד התיעודי-עדותי. גז, נעדר- נוכח בעבודותיו, עושה שימוש בחומרי גלם תיעודיים המציגים אוסף עדויות המובאות בפניו. יצירתו של גז מעידה כבר במבט ראשון על היותה חמקמקה, אולי מתעתעת, נטולת נרטיב- על, ובכל מקרה ככזו המסרבת להגדרה חד-משמעית של זהותה, בדומה למרואייניו המציגים בפנינו תפיסות עולם מורכבות, רוחשות קונפליקטים, גוונים ודקויות.
התערוכה חותרת תחת מסדר הזהויות בישראל והניסיון לקטלג ולסמן זהויות באופן צר ומוגבל כ"ישראלי", "ערבי- נוצרי", "פלשתינאי" ומציעה פרספקטיבה חדשה על דילמות הזהות ועל אופן הגדרת הזהויות השונות במרחב הישראלי.
על אף שהתערוכה מזמנת התמודדות עם סוגיות היסטוריות טעונות, בחלקן בעלות גוון פוליטי, בוחר גז לעמת את הצופה עם שאלות אלה באמצעות סיפורים אנושיים ובדרך פואטית ומרובדת החושפת שכבות רבות, נקודות מבט אישיות וחוויות שונות של גיבוריו. כוחה של העבודה של גז טמון ביכולתה לעמת כל צופה – ויהיה מוצאו האתני והתרבותי אשר יהיה – עם עמדתו-שלו ביחס למושגים כמו "לאום", "זהות", "מוצא".