print

גן בעיר

אוצרת: סיגל ברקאי

5.11.2009 - 20.1.2010

"הנוף אינו רק סביבה בירוק, אלא גם חללים ונופים בנויים וגם דרכים וכבישים. [...] נוף הוא 'סביבה'. [...] בעיניי, גם אם זה יישמע אפיקורסי, יש יופי גם במסעף מעשה ידי אדם, ויש גם גאווה על הנוף הזה, ששתולים בו בצורה נכונה דרכים וכבישים", אמר אדריכל הנוף הדגול, ליפא יהלום, מי שעיצב את "גן העצמאות" הנשקף אל קריית המוזיאונים ומחבק אל תוכו את "בית יד לבנים" של העיר פתח תקוה ואת גלריית האוסף שבתוכו. מילותיו של יהלום מגדירות בבהירות את המרחב שבתוכו מתקיימת התערוכה "גן בעיר", המרחב שבין עיצוב סביבה, הנחשב "מלאכותי", מעשה ידי אדם, לבין מרחב "טבעי", פראי, תוצר של אקראיות הצמיחה וההתפתחות הספונטנית של הטבע.
ציורי האוסף המוצגים בתערוכה, האקוורלים האנינים של ציירים נשכחים כרפאל מוהר ועמירם תמרי, וציורי השמן הריאליסטיים של צבי שור, "צייר העיר" המקומי, צוירו בחלקם כבר בראשית שנות השלושים של המאה העשרים. עולה מהם הרמוניה עם הטבע, זרימה של קווים רכים ומעוגלים, אמונה בעתיד ההדדיות שבין העץ, גבעת החַמרה או שביל הכורכר, לבין האדם המשוטט בנוף, נח על ספסל, מרחיק מבטו אל עבר האופק. בציורי העבר, היחסים בין העיר לבין הטבע ספוגים במרחבים, באור ובשקט. כיוון שנוצרו בתקופה שבה טרם הצליחה תנופת הבנייה והקִדמה לכסות על המרחב הטבעי, מותחים ציורים אלו פרספקטיבות עמוקות אל תוך האופק, מאפשרים רגיעה, ישיבה נינוחה, ויתור על שליטה, צניעות מול איתני הטבע וגעגוע רומנטי.
המבקר העכשווי, מצִדו, מוכרח להתמרד כנגד הצהרות נאיביות על הרמוניה. וכך, ממד הזמן ההיסטורי, שמאפשרת התערוכה באמצעות ההשוואה עם תצלומי האמנים העכשוויים, מעלה על הדעת מצבי מועקה ולחץ, תחושת דחיסות, תהייה מדוע גדר הסלע הטבעי צופתה בבטון (אסף עברון), מדוע נחנקה הגינה על ידי פסולת צרכנית (אוהד מטלון), מדוע סגרה מדרכת האספלט הסדוקה והמיוזעת על גזעי העצים (דפנה גזית), ומדוע הצמחייה השופעת והירוקה לכאורה היא למעשה אחיזת עיניים מלאכותית ומיובאת (יהודית מצקל). המפגשים בין הטבע לבין העיר נעשו קשים, צורמים, עצובים; המרחבים נסגרו והצטמצמו, החלומות הרומנטיים הסתיימו במפלתו של הטבע. הצלמים בתערוכה כולם כואבים מפגש זה, מתאבלים על אובדן התמימות, כמהים ומתגעגעים למעט שקט ולמרחב נשימה.
ליפא יהלום אף הוא הבחין בבעייתיות המובנית של תפקידי הגן העירוני. הוא קָבל על תיחום הטבע העירוני באדניות בטון, היוצרות מעין "מיטות סדום" לעצים ולפרחים. הוא התריע על השימוש הציני בצמחים להסוואת הפעולות האלימות שמחולל האדם בסביבה המקורית, וחלם על "מחיקה, בגדול" של חלק מן הפעולות הנמרצות ומלאות התנופה לבניין הארץ ועל החזרת הנוף למקורותיו הקדומים והפשוטים. "האם על כל הפשעים יכסה הירק? לפעמים במקום הירק שם הפשע", הצביע יהלום על הסכנה.
חוסר הרגישות בעיצוב הסביבה העירונית מעורר בקרב משתמשי הגן תגובות אלימות כלפי המרחב הטבעי-עירוני. התצלום של אוהד מטלון רומז על השחתה ועל ונדליזם, שמחוללים דרי הגן בשעות האפלה. הצמחייה נאבקת בטפטופי צבע על הבטון, קווי האורך של הצבע מהדהדים את גבעולי הצמחים, ולא ברור מה יפה ומה מכוער, מה גובל באלימות ומה מהווה ביטוי אותנטי. אולי גרפיטי על ספסל בגינה הוא יצירת אמנות, ואילו עשבים שוטים ומוזנחים בשולי הגן הם ביטוי לכוח אפל המאיים לסדוק את רקמת החיים העירונית? ההנחה הרומנטית כי ה"טבעי" הוא היפה, לא תמיד עומדת במבחן החיים האורבניים.
בשנים האחרונות התעוררה בעולם כולו, ואט-אט גם בישראל, מודעות סביבתית, רצון לשמור על משאבי העולם, על "קיימוּת", המנצלת את מה שכבר נוצר בעבר, ממחזרת ומשמרת אותו, במקום לסחוט עוד ועוד משאבים חדשים מן הכדור. מגמה ירוקה זו, המגיעה מאוחר מדי ומשפיעה מעט מדי, מעוררת תקווה לחידוש הקשר הפשוט בין האדם לסביבתו. "גן העצמאות" בפתח תקוה, שביטויים חזותיים שונים שלו מוצגים בתערוכה – אם כציורים, אם כתצלומי ארכיון ואם כשרטוטים אדריכליים – הוא מקום חי ונושם, שבו משוטטים זה שנים רבות אימהות, מטפלות ועוללים, קשישים, ילדים המשחקים בכדור, בעלי כלבים וכלביהם – כל אלה מקיימים מחזור חיים דינמי בין הגן לבין העיר.
"בית יד לבנים" והגן, המונצחים שוב ושוב על ידי אמני העיר וצלמיה, מהווים מעין סמל אדריכלי לקשר הנפשי העמוק של תושבי העיר למקום. ציוריו של צבי שור מתעדים את ה"בית" מזוויות שונות; תנועת העצים שסביבו יוצרת הבזקי אור ומרמזת על תנועת הרוח; מי הבְּרֵכה שבגן משקפים את השמש בשעות השונות של היום. תצלומי הארכיון מעידים כי בעבר נמשכו הפרספקטיבות הנמתחות מן הגן עד קו האופק. הצופה העכשווי מודע לכך שכיום האזור כולו תחום בשיכונים צפופים; הוא מודע לכך שציוריו של עמירם תמרי, כפר גנים א' וכפר גנים ב' (1932), המתארים בעיקר עצי אקליפטוס אדירי ממדים ובתים קטנטנים, הם ייצוגים של נוף שחלף זה מכבר מן העולם. היום כפר גנים היא שכונה משגשגת בפתח תקוה, המאכלסת אלפי אנשים בבתים רבי-קומות.
התערוכה מבקשת להצביע על מקומיות, במובנה המסורתי והטוב, כעוגן זהות של אדם. בד בבד היא באה להתריע על ניצול ואגרסיה כלפי הסביבה הקרובה, כאשר הגן הופך למקום מסתור לפעילות לילית אפלה, למקום שאליו מתנקזים מפגעים חברתיים, כגון השחתה, שִכרות, אלימות, לכלוך והזנחה. רובדי הזמן השונים באים לידי ביטוי בציורים ובתצלומים מן העבר הנאיבי, בתצלומי ההווה המצביעים על סכנה ועל מודעות לשימור סביבתי, ובתכניות ההרחבה האדריכליות, המבטאות פנטזיות עתידיות שטרם באו לכלל מימוש.

סיגל ברקאי

הערות
1 מתוך שיחות עם ליפא יהלום, מצוטט בקטלוג התערוכה מראה מקום (הגלריה האוניברסיטאית ע"ש גניה שרייבר, אוניברסיטת תל אביב, 1996), עמ' 34.
2 מדברי ליפא יהלום בכנס המועצה לישראל יפה, 17 בפברואר 1987, בתוך: גן ונוף (הארגון לגננות ונוף בישראל, מאי 1987), עמ' 274-273.

עוד על התערוכה