print

זאלה, איציק בדש

אוצרת: דרורית גור אריה

16.12.2010 - 26.2.2011

שירת ההספד הנשית, הנהוגה בעדות ישראל שמוצאן בארצות האיסלאם, עומדת בלב עבודת הוידיאו החדשה של איציק בדש. "זאלה" הוא כינוי ערבי-לובי עתיק למקוננת, אותה מדיום השוזרת בין החיים לבין המוות בשרשרת הדורות הנשית. בעבודותיו חוקר בדש טקסים ופולחני חיים ומוות. היצירה 'זאלה', משלבת בין היבטים אוטוביוגרפיים, להיבטים תרבותיים-מסורתיים והיסטוריים של יהדות לוב.

משפחתו של בדש העמידה שבט מקוננות, בראשן סבתא רבתא של בדש, "ליזה זאלה" שהיתה מקוננת ידועה. בני משפחתה נספו בטריפולי במלחמת העולם השנייה, והיא הפכה את יגונה לקינה, תוך הנחלת מסורת ארוכת ימים זו לבנות משפחתה.
בדש מעלה קינה לתרבות ולעולם יהודי זה שנותק ממסורתו ומקורותיו על רקע שואת יהודי לוב וצפון אפריקה, שנדחקה לשולי התודעה הציבורית ולא זכתה עד כה להתייחסות בשדה האמנות.

בעבודת הוידיאו מסיט בדש את המקוננת אל המרחב הציבורי, מציג אותה בלב לִבה של הישראליות, על חוף ימה החשוף של נתניה,עיר ילדותו. במרכז מחול המוות עומדת המקוננת אותה איתר בדש בעמל רב מקרב קומץ המקוננות שנותרו בין בנות עדת לוב, רובצת על חוף ים אפוף מועקה ויגון, כגוש סלע איתן. המקוננת העטופה בגלימת פסים מזרחית, מכונסת בתוך עצמה במעין טראנס פנימי סוחף, נעה בשירתה במרחב שבין קיום לחידלון. המצג הדרמטי של הקינה כאסתטיקה של צער מכוון לייצר קהילת אבל כחלק ממהלך חברתי ונפשי המנקז את הרגש לכדי פורקן. בדש מעמיד את המקוננת האחת כקול מוביל אל מול קבוצת נשים הנאספת בקרבתה ומגיבה לסירוגין לפעולת קולה ולגופה. כוריאוגרפיה זו של בכי, בין מופע יחיד לבין זה של הקבוצה/המקהלה, יוצרת מערך מוסיקלי-תיאטרלי מתוזמר, המעצים את כוחה של השתפכות הנפש.

בדש מתיך סמלי שפע אל סמלי מוות, ממזג בין מיתוסים יהודיים ונוצריים במנעד משמעויות של שינוי ושל טרנספורמציה. בתוך כך, הוא מטשטש את הנרטיב; שברירי הסיפור נפרמים על רקע שירת היגון, והסיפור נותר סתום. העבודה מעלה תכנים שהודחקו בתרבות הישראלית ומשיבה למרכז הדיון פרקטיקה מסורתית עממית שטרם זכתה להתייחסות מעמיקה באמנות העכשווית.

בתמיכת המרכז למורשת יהדות לוב להנצחת שואת יהדות לוב

העבודה תוקרן בספוט - חלל הקולנוע והמדיה של המוזיאון