print

(לאחר) (After)

אוצרת: הדס מאור

22.12.2005 - 22.4.2006

(לאחר) מות הסובייקט
חלקה האחרון של המאה העשרים התאפיין בהתפתחות מקבילה בתחומים תיאורטיים מגוונים אשר ביקשו לאבחן רגע כלשהו של כליה שהסתמן בשדות החיים ובשדות הפעולה השונים, ולגעת בסוג של שינוי מהותי וקיצוני בתפישת הסובייקט, בתפישת העולם ובמכלול היחסים האפשריים ביניהם. בחינת מבנה ומעמד הסובייקט על מופעיו השונים היוותה, אם כן, רעיון מרכזי בקרב קבוצה של הוגים משדות שיח שונים, בהם רולאן בארת, מישל פוקו, ז'אק לאקאן, ז'אק דרידה, ז'אן בודריאר ואחרים. את המושג 'מות הסובייקט' העלה פרדריק ג'יימסון בתחילת שנות התשעים במסגרת מאמר המפתח פוסטמודרניזם או ההיגיון התרבותי של הקפיטליזם המאוחר. במאמר זה בחן ג'יימסון את היחלשותה של ההיסטוריוּת בחברה בת-ימינו, את היעדר העומק ההולך ומשתלט ואת השינוי המהותי שהתחולל במבנה הרגשי של הסובייקט בחברה, תוך שהוא קושר את כל אלו למבנה המערכת הכלכלית החדשה – הגלובליזציה – המהווה, לתפישתו, אחד הגורמים העיקריים לעצם הופעת שינויים אלו. עבור ג'יימסון, התרבות הפוסט-מודרנית היא ביטוי למבנה המערכת הכלכלית החדשה, מערכת שבה היעדר עומק הוא המאפיין הצורני השולט, והייצור האסתטי משולב בייצור הסחורות הכללי. זמן מה קודם לכן העלה ז'אן בודריאר את מושגי היסוד 'מקור' ו'העתק' לדיון מעמיק במסגרת המאמר קדימות הסימולציה, ובו תיאר מצב שבו המרוץ המתמשך לייצור ה'אמיתי' מנפיק שפע של חלופות מדומות המתפקדות כ'היפר-מציאות' ומנסות לפצות על אבדן המציאות שהייתה ואבדה לבלי שוב. בעידן ה'היפר-מציאות', כפי שהגדירו בודריאר, לא נותר דבר מן ה'אמיתי', ותחתיו נוצרה סדרה של העתקים חסרי מקור ('סימולקרות').
בתקופה שלאחר 'מות הסובייקט' ובתווך שנפער במסגרת המאבק לפענוח הגדרת ה'אמיתי', מבקשת תערוכה זו להתחקות אחר מעמדו של הסובייקט העכשווי, וזאת ביחס למורכבות המבנים החברתיים ולעוצמת מערכות הכוח החדשות שבתוכן עליו לתפקד בתחילת האלף השלישי. בתוך כך, מתייחסת התערוכה גם למושגים, כמו מרכז, פריפריה וגלובליזציה, וזאת באמצעות בחינת סיטואציות תרבותיות שונות והתמקדות במיקום ובתפקוד הסובייקט במסגרתן. המבנה הכלכלי החדש ורשתות התקשורת המתפתחות אמורים היו, כך נדמה, לאפשר גישה פתוחה יותר ושוויון הזדמנויות ממשי יותר לתושבי המדינות והערים הפריפריאליות. אולם, הלכה למעשה, נראה כי תהליך הגלובליזציה יצר רשת עולמית הנדמית כמארג לכיד של הערים הגדולות בעולם: ניו-יורק, פריז, לונדון, ברלין, טוקיו וכדומה, בהותירו את ערי הלוויין ואת האזורים הפריפריאליים מרוחקים ומנותקים אף יותר מכפי שהיו בעבר. מושג המרחק חדל להיות שאלה של מרחק פיזי והפך יותר ויותר לשאלה של מרחק או אפילו פער כלכלי, פוליטי ותרבותי. כלומר, תהליך הגלובליזציה כמו קירב את מדינות המרכז ואת ערי המרכז זו לזו, אולם הותיר את הפריפריה במצב בעייתי אף יותר מבחינת פוטנציאל הקשר הממשי שלה אל מרכזים אלו, וזאת חרף טווח האפשרויות הטכנולוגי הרחב המאפיין את התקופה. דומה כי בתווך, במסגרת אותו תהליך מתמשך של שלילת הסובייקט, של המרת מבטו הפרטי והממוקד במבט כללי, ג'נרי, מזוגג. אם בעבר העיד המעבר מן הפריפריה אל המרכז על מימוש מסוים של יכולת הביטוי וההבעה האישית, הרי שכעת מעידים מעברים אלו בעיקר על היכולת למוסס את המבט הפרטי אל תוך זה הציבורי, להתכנס אל תוך כלל שאין בו מקום להכיל את היוצאים מן הכלל או להכיר בהם. ניסוח נושא התערוכה ובחירת האמנים והעבודות הנכללים בה נשען על ניסיון לאפיין את המצב התרבותי בכללותו ועל בחינת עבודות האמנים מתוכו וביחס אליו. עם זאת, ניתן להתבונן בתערוכה כסוג של היבריד המבקש לשלב באופן דיאלקטי בין אשליית הקיום העצמאי והאותנטי (של הסובייקט בכלל ושל האמן בפרט) לבין חוסר היכולת לחמוק מגבולות האפשרות האופייניים למצב הפוליטי, הכלכלי והתרבותי של התקופה, של כל תקופה, שבה הוא חי ופועל. בהקשר זה מעניין לציין כי מושג ה'מערכת' חוזר ומפעפע בעבודות שונות בתערוכה: מערכות סימנים, מערכות מיון וקטלוג, מערכות כלכליות, מערכות תקשורת, מערכות ביוב, ומערכות באשר הן, מערכות מסומנות ומטופלות במסגרתה. גם העיסוק במתח שבין פני השטח למהות חוזר ומופיע לאורך התערוכה ומסומן, בסופו של דבר, הן כמאפיין אימננטי למושג 'אמנות' והן כסימפטום של התקופה. עם זאת, הסירוב המודע להתכנס להגדרה חד-משמעית או הצהרתית ביחס למצב הדברים הנה אימננטית להלך הרוח והמחשבה המובילים את התערוכה ונגזרים מתוכה. בהתאם לכך נמנעת התערוכה גם מהתייחסות מפורשת להיבטים עתידניים ואפוקליפטיים אפשריים הכרוכים בהתפתחות הטכנולוגית המואצת ובנושאים דוגמת שיבוט, הנדסה גנטית או רובוטיקה. במובן מסוים מבקשת התערוכה להצביע על מקומו של הסובייקט כאתר של מאבק, מאבק הישרדות סיזיפי הממשיך להתקיים באופן מחזורי ואינסופי למרות, ואולי בשל, הכוחות השונים המאיימים, באופן ישיר ועקיף, לצמצם, למשטר ולבטל את טווח הקיום, המחשבה והפעולה שלו לאורך השנים. באמצעות התמקדות במצבי סף וספק מבקשת התערוכה לסמן סוג של מצב ביניים קולקטיבי, וזאת מבלי להידרש לשיפוט אידיאולוגי ערכי אודותיו, אודות מה שהיה לפניו או מה שעתיד לבוא אחריו. או, אם לעשות שימוש מושאל במילותיו של ג'יימסון עצמו ושל מרקס בשעתו (ביחס לקפיטליזם): "לחשוב את ההתפתחות הזו באופן חיובי ובאופן שלילי בעת ובעונה אחת." מבט מורכב ומשולב בעבודות השונות בתערוכה חושף לכן, בהתאמה, דיאלקטיקה של אנרגיות לוחמניות לצד חוויים לקוניים, תובנות סוציולוגיות לצד מטאפורות רגשיות, הצעות חתרניות מבחינה אסתטית או מושגית לצד שיקוף של הטמעות מערכתיות ברורות.