print

שיטפון

אוצרת: עירית כרמון פופר

9.2.2012 - 9.6.2012

שיטפון, השלישית בסדרת התערוכות "רצף: מיצבים בעקבות אוסף המוזיאון", ממשיכה את פועלה בהזמנת צמד אמנים ליצירת מחוות אינטר-טקסטואליות בדמות מיצבים מותאמי-מקום, המתבוננים בעבודות מאוסף המוזיאון (כנקודת מוצא וכהשראה) ומשלבים אותן אל תוכם. המיצב המרחבי שיצר פלג דישון בחלל הגלריה משוחח עם עבודתה של טלילה בן-פורת ירושלים (1976); בסמוך לו, בחלל הפואייה של בית יד לבנים, מוצג מיצב-תקרה שיצר רענן חרל"פ מול אחת ידו עושה במלאכה, קיר הפסיפס של מרדכי גומפל (1965-66).
שם התערוכה שואב מהוראתו המושאלת של המונח "שיטפון" כשפע וריבוי מופרז, בהתייחס לפעולה של הצפה, שטף או סחף – במקרה זה של נקודות מבט, זוויות ראייה, פרספקטיבות ורשמי תפיסה. הרעיון מעלה על הדעת את "תיאוריית הסחף" של גי דבור (Debord) והסיטואציוניסטים בשנות ה-50, שעניינה "מעבר מואץ דרך סביבות מגוונות" ליצירת גיאוגרפיה חלופית, שיטוט המעלה אל פני השטח את הסדר הפסיכולוגי החבוי מתחת לסדר הגלוי של העיר. ההצעה האדריכלית של הסיטואציוניסטים מבוססת על שיבוש שוטף של ההתמצאות ועל תפיסת חלל חדשה. במובנו זה, המונח "שיטפון" מתייחס לשיבוש התפיסה המרחבית האוקלידית בתערוכה והחלפתה בבו-זמניוּת של נקודות מבט, המדיחה מכס הבכורה את נקודת המגוז הפרספקטיבית לטובת דיון באפשרות קיומם של מרחבים חדשים. המיצבים של דישון ושל חרל"פ חושפים ריבוי של אופני ראייה ותפיסות מציאות על רקע ההתפתחות הטכנולוגית המואצת והשינויים בתפיסת החלל-זמן בימינו. מוגבלותו (ואף שקריותו) של המבט בולטת מאוד אל מול הממדים שהעין האנושית אינה יכולה להם.
מיצב התקרה של רענן חרל"פ בנוי מחומרי רדי-מייד (קרשים, שאריות של חומרי בניין), המרכיבים יחד מבנים דמויי קוביות של משחק טטריס. הקוביות נוצרות מחיבורים שונים של ארבעה ריבועים זהים, ממין אלה שבמהלך המשחק צונחים מחלקו העליון של מסך המחשב במטרה להרכיב מהם שורה שלמה בתחתיתו. המשחק מבוסס על הנדסת מרחב תלת-ממדית שעוברת, בתרגומה למסך, השטחה לדו-מימד – וזה תנאי האפשרות של המשחק, שכן רק בדו-מימד תיתכן הכנסתן של הצורות לשורה אחת. חיזוק המישוריות וההשטחה של האובייקטים, לצד ההפשטה הכרוכה בכך, גוררת שינוי בתפיסה החזותית וארגון מחדש של הטריטוריה, כאשר ממדי המרחב הפיזי קורסים ו"נעלמים" על מסך המחשב. חרל"פ מחלץ את הקוביות הללו מהמלכודת הקיברנטית המפשיטה ומעניק להם נוכחות פיזית מחודשת, אם כי בעלת עיוות פרספקטיבי – סוג של היסט אופטי שבא לידי ביטוי במורפולוגיה של האובייקט. בהקשר זה מעניין להזכיר את האנאמורפוזה, אותו תעתוע ראייה המוכר מציורו הידוע של הנס הולביין, השגרירים (1533) – תופעה הלוכדת את הצופה במצב של פיצול בין שני מבטים, חזיתי וצדדי, כאשר בכל עמדת התבוננות נוכח בהכרח אובדן הדימוי ואיתו גם קיעקוע הריבונוּת האוטונומית של הצופה.
המיצב יושב על התקרה כריכוז מוארך ומעוקם של מאסה, שהולכת ומתפזרת מתוך עצמה ומעלה על הדעת אובייקט שנקלע לחור שחור והוא ממיר את המאסה שלו לאנרגיית תנועה בזמן הולך ומואט. התנועה המעגלית סוחפת את הקוביות בכיוונים החורגים מן הציר האנכי-אופקי הנהוג במשחק, ומחוללת תחושה של משיכת הצופה פנימה מדלת הכניסה לפואייה, באופן שרק מחזק את תפיסת המקום כחלל-מעבר שבעצם הגדרתו כופה תנועה מהירה. התנועה המעגלית והאמורפית מחזירה לאובייקט את מאפייני השיטפון בטבע, העומדים ביחס הפוך למאפיינים הסטטיים והקונסטרוקטיביסטיים של הפסיפס המעטר את קירות הפואייה; קוביות העץ, בחומריותן ובצורתן, דווקא תואמות וממשיכות את מבניותו של קיר הפסיפס ואת הדימוי שמופיע בו.
במיצב המרחבי של פלג דישון בולטים יסודות אדריכליים של בזיליקה: אולם תווך אורכי, מצדדיו אגפי-משנה ובקצהו האפסיס, אזור המזבח המקודש. באגפים תלויים לוחות הדיפטיכון הכפול ירושלים מאת טלילה בן-פורת, מולם נוף שיצר דישון בדמות מגזרת נייר העשויה בנוסח שבין מפה לדגם, ומאחוריו ארבעה מסכים המְדמים פעולת סריקה. ב"אפסיס", בהתאם לחשיבותו, נראית הקרנה מונומנטלית של הסריקות – מראות מוגדלים של אחורי המפה-נוף, צדה האחורי החבוי מן העין – הקרנה שמייצרת אשליית מרחב חרף היותה שטוחה ובלתי ניתנת לחדירה ממשית, לא של קווי הראייה ולא של הצופה גופו. במרחב מוקרן זה של קריסה חזותית, הפְּנים הופך לחוץ (פני שטח) תוך טשטוש בין קרוב לרחוק, בין ממשי לדמיוני, בין תלת-ממדי לדו-ממדי.
מגזרת הנייר עשויה כחיבור של דימויי נוף רבים ושונים, שנוצרו בהשראת עבודת העץ שאליה בחר האמן להתייחס ומתוך רשמיו החזותיים והמנטליים מהעיר ירושלים ודימוייה. להצגתם נוקט דישון הבְניה שכבתית של ריבוי, ליצירת מציאות מרוכבת (augmented reality) שאינה מסתווה כיחידה אחדותית. בין הדימויים מזוהים מגדל בבל של ברויגל, מפה עתיקה של ירושלים השמימית, תיאורי ערים וארמונות מאת דירר ובוהם, עטיפת התקליט"Relayer" של להקתYes . את גבולו העליון של הנוף שאל מקו האופק של הרי ירושלים בעבודה של בן-פורת – נוף דינמי-מתפתח של מקטעי אדריכלות וטבע, החוזרים על עצמם בהידוק, בצפיפות, כמעט באובססיביות, בנוסח אר-ברוט. במכלול המרחבי שיוצר דישון שוררת תנועה מרחבית מסוג אחר, כזו המערבבת מבנים אדריכליים ממשיים ואוטופיים בלי התחשבות במיקומם ההיסטורי-גיאוגרפי, שביניהם גולשות ושוטפות את הנוף דרכי שיטוט פתלתלות וגמישות, פסיכו-גיאוגרפיות. הדרכים, שנגזרו וקופלו, הן חללים חסרים, ריקים כחורים שחורים, שבאורח פרדוקסלי חשיבותם טמונה באור העובר דרכם ומחבר בין חלקי המפה הסטטיים.
בנוף המומצא של דישון שוכנים אלה בצד אלה מבטים פנורמיים וגיאולוגיים, מרוחקים ותקריביים, חיצוניים ופנימיים. בו-זמניוּת זו מייצרת מבט התלוי על בלימה על סף קריסה, כאשר היפוך המבט ושיבוש עמדת הקרקע מבטלים את ממד העומק. הדיסאוריינטצייה המרחבית מתרחשת כאשר הצופה נע בו-זמנית בין מבט ליניארי רחב למבט תקריבי-חקרני בניסיון לעקוב אחר התרחשות של תנועה צִדית, סיבובית או שוטפת מלמעלה למטה; בין מבט-על להתמקדות בפרטים; בין פני שטח לפְּנים. כמו בבבל החדשה של האדריכל והצייר הסיטואציוניסט קונסטנט (Constant Nieuwenhuys) – פרויקט אוטופי הקורא לאדריכלות תואמת אווירה ומחייבת ניידות של מבנים ומרחבים – האסמבלאז' הדקונסטרוקטיביסטי של דישון מחבר-מפרק מקומות, תקופות וסגנונות ליצירת מרחב ירושלמי חדש, וירטואלי ואוטופי, שבלִבּו שכבתיות וזרימה בין מרחבים וזמנים.
"ירושלים" כמושג וכהבְניה, כנקודת מוצא וכהשראה, נאמדת בתערוכה כמקרה-מבחן – עיר מרובדת, שריבוי שכבותיה (תרבותיות וארכיאולוגיות) הקיצוני מייחד אותה מערים אחרות אך גם משליך עליהן. בהמשגתה זו היא מבליחה גם במיצב התקרה, כאשר צל דמותן של קוביות הטטריס מקרין על דמויות הפסיפס העסוקות בבנייתה של חומת ירושלים מתקופת נחמיה, כערימה של צורות גיאומטריות יתומות הממתינות ליישומן האוטופי.

פלג דישון, שיטפון, 2012, מיצב מרחבי מותאם-מקום, טכניקה מעורבת
טלילה בן-פורת, ירושלים, 1976, עץ צרוב וצבוע, ארבעה לוחות, 168x122 ס"מ כ"א, מוקדש לזכר יעקב סמט ז"ל
רענן חרל"פ, שיטפון, 2012, מיצב-תקרה מותאם-מקום, עץ
מרדכי גומפל, אחת ידו עושה במלאכה, 1965-66, קירות פסיפס בבית יד לבנים, פתח-תקוה

 

טקסט: עירית כרמון פופר
עריכה: דפנה רז