print

על הטיפשות

אוצרות: דורית לויטה הרטן ודיאנה דלל

13/12/2012 - 06/04/2013

התערוכה על הטיפשות, עוסקת בתופעת הטיפשות מנקודת מבטם של 25 אמנים ישראלים ובינלאומיים.
אלברט איינשטיין אמר פעם: "יש רק שני דברים אינסופיים, היקום והטיפשות האנושית, אבל בנוגע לראשון אני לא לגמרי בטוח". תערוכה זו עשויה לתמוך באבחנתו: הטיפשות ניחנה באופי חמקמק כל כך, עד שהניסיון להבהירה או להגדירה באמצעים חזותיים עשוי להתגלות כאח לאותן נטיות הירואיות או אובדניות ששיאן כישלון מפואר. יתרה מזו, הגבול הדק בין ביקורת (קרי התקפה על הטיפשות באמצעות האמנות) לבין יצירה הנזקקת למבוע הטיפשות ונובעת ממחוז של ריקוּת מוחלטת, שכל ידע מוקדם מודר ממנו, כתנאי למקוריות ולגאוניות של אמת – גבול זה מטושטש ביותר, ויש בכך כדי לבלבל את הדעת בניסיונה להשלים עם קיומה של הטיפשות. בינתיים הטיפשות מארגנת לעצמה "קמבק" ומתענגת על הפיכת הדפקט לאפקט, שיפטור אותה מן ההילה השלילית. אפשר לראות זאת, למשל, בקמפיין פרסומי של חברת "דיזל" לקולקציה של בגדי היפסטרים, שהושק ב-2010 תחת הכותרת "הֱיו טיפשים". 2010 היתה לשנה שבה ה"חכם" יצא מן האופנה ואילו הטיפשות החלה להיחשב כסם-נגד לאינטליגנציה ממארת.

דומה כי טיפשות היא איכות שאנו חווים או פוגשים בכל נקודה בחיינו. על פי רוב זו תכונה המיוחסת ל "אחר" – ורק לפעמים, במחשבה שלאחר מעשה, לעצמנו. כמה הבניות תרבותיות הן טיפשיות מעצם טבען – למשל בירוקרטיה, למשל מלחמה, למשל דעות קדומות בענייני גזע או דת; אבל אפילו הטיפשות אינה טיפשית כפי שהיא נראית. היא עשויה להתגלות כמצילת חיים במצבים רבים, שבהם אמירת אמת והישמעות לקול ההיגיון עלולות להוביל אל עברי פי פחת, להמיט חרפה ואף להעמיד בסכנת חיים.

האימרה הידועה ביותר על הטיפשות נבעה מעטו של פרידריך שילר, שבמחזהו הבתולה מאורליאן הצהיר כי "נגד הטיפשות, אפילו האלים נאבקים לשווא"; ולא שהאלים עצמם חפים ממידת הטיפשות, ולראָיה הגישה הפנאטית שבה הם מְחמשים את מאמיניהם.
אמנים הוקסמו מאז ומעולם על-ידי רעיון הטיפשות, כי ידוע להם היטב שכפל הפנים של הטיפשות – כדרישה מוקדמת ליצירה טובה, אך גם כמדרון החלקלק של הכישלון – מחייב מיומנות מיוחדת וקיום שכולו עמידה על המשמר. אמנים מפעילים את התכונה החמקמקה הזאת מזה עידן ועידנים, הן לשירותם והן כְּמה שבדעתם לצאת נגדו. באמנויות היפות, אופיה הכפול של הטיפשות – כמקור השראה וכמוצא הראשוני והבתולי של עבודת האמנות, אך בה-בעת גם כאיכות שלילית – מקבל אפוא ביטוי נרחב.

התערוכה מתחקה לפיכך אחר דחיפותה של הטיפשות, אחר מקומות המסתור שלה וגם אחר מופעיה הציבוריים, ובעיקר אחר איכויותיה הדו-פרצופיות. האמנים המשתתפים בתערוכה גולשים בערוצי המבע שהטיפשות פותחת בפני חוקריה. כמה מיצירותיהם הן הערות אירוניות, אחרות חדורות זעם, ונוספות מקבלות את הטיפשות כעובדת חיים, במשיכת כתף סטואית.

משתתפים:
נדין אוספינה, הנס אופ דה-בק, קוקן אֶרגוּן, מל בוכנר, דוד גינתון, אליעזר זוננשיין, ואדים זכארוב,
כריסטיאן ינקובסקי, גיל יפמן, לוס טורֶסנוס (רפאל למאטה וחיימה ואלאורה), פול מקדוויט,
אוהד מרומי, רוית משלי, מירי סגל, נדקו סולאקוב, זיגמר פולקה, פיטר פישלי ודיוויד וייס,
טום פרידמן, דן פריובסקי, פרנץ' וסונדרס,זויה צ'רקסקי, אורי קצנשטיין