print

אשמורת אחרונה, טליה קינן

אוצרת: דרורית גור אריה

17.10.2013 - 4.1.2014

מיצביה של טליה קינן, המשלבים ציורי קיר והקרנות וידיאו
ומלווים, ברובם, בסאונד, חושפים פיסות שונות של נופים
גיאוגרפיים, חברתיים ואנושיים.
כותרתו של מיצב זה, אשמורת אחרונה, מתייחסת לשליש
האחרון של הלילה על-פי החלוקה התלמודית. חמש-עשרה
הדקות המצולמות בעבודת הווידיאו הן בגדר אלגוריה על מצב
נפשי או תודעתי של דמדומי שחר, בין חלום ליקיצה, בין חושך
לאור, בין אמורפיות וחוסר בהירות לבהירות. לא מדובר בנרטיב
אלא בהלך רוח שמדמה מצב של טרום זריחה, שבו השחור
שולט והאור מפציע לאיטו.
מבחינה תוכנית וצורנית, הדימוי נע בין מציאות לבדיה,
בין הקבוע לחולף, בין המדויק להזוי. ההר השחור הוא
אמנם מקום קיים ונוכח, אך דומה יותר לצל הר, מאשר
להר. לסביבה קצב וזמן ייחודיים משלה המייצרים
התרחשות מתמדת. על ראש ההר מתקיימים ברצף אסוציאטיבי
מספר מופעים, המשלבים סצנות שאת חלקן צילמה האמנית
ואת השאר הורידה מיוטיוב ועיבדה באפקטים שונים.
רצף המופעים האסוציאטיבי מעלה על הדעת תֶמוֹת הנקשרות
לנוף המקומי. קינן יוצרת תנועה וזיקה בין זמנים ומצבים,
בין עולם פרטי של חיבורים פנימיים אישיים לבין דימויים
קולקטיביים, מיתוסים לאומיים וטקסי השבעה וחניכה. מיתוס
מְצָדָה מהדהד כסמל מובהק של הירואיזם והקרבה עצמית
בשם רעיון גיבוש הזהות הלאומית הכרוכים בריטואלים שונים
של העפלה וכיבוש ההר. לצד רעיון הבניית אתוס ציוני-ישראלי,
מאזכרים המופעים בראש ההר אירועי מוזיקה ושירה השייכים
לתרבות הפופולרית העכשווית.

את המוסיקה לסדרת ההופעות על ההר הלחין ומבצע גיא שרף.

העבודה נרכשה עבור אוסף מוזיאון פתח תקוה לאמנות על-ידי ארטוויז'ן