print

זאת ירושלים, מר פאזוליני, אמיר יציב

אוצרת: דרורית גור אריה

17.10.2013 - 4.1.2014

סרטו של אמיר יציב יוצר הכלאה בין הנראה לנשמע, בין דימוי לקול. אסטרטגיה זו
יוצרת מציאות לכאורה, משכנעת אולי, אך לא “אמיתית“. כך מתחבר הסרט לאשכול
התערוכות המוצג במוזיאון ועוסק במחוות דיבור וגוף שלעיתים קרובות הן ריקות
מתוכן ומעוּבְדות ממשיות. הסרט פועל על התפר בין היש לַמומצא.
סרטו של יציב מתייחס לסיור באתרים קדושים לנצרות שערך במאי הקולנוע
האיטלקי פייר פאולו פאזוליני בארץ בשנת 1963 במטרה למצוא לוקיישנים לסרטו
המתוכנן הבשורה על-פי מתי. את תחושותיו ומחשבותיו לאורך המסע, ובעיקר
את אכזבתו מן הנוף הפיזי והאנושי שראה, הביע הבמאי בגוף ראשון בסרטו
Sopralluoghi in Palestina )ביקור בארץ-ישראל(. הארץ, כך מתברר, לא עמדה
בציפיותיו של הבמאי האגדי, שהחליט בסופו של דבר לצלם את הסרט באיטליה.
בעבודתו זוהי ירושלים, מר פאזוליני, יציב כמו משיב לטרוניות הבמאי הידוע.
הוא מצליב את הסאונד של תיעוד ביקור פאזוליני בארץ עם דימויים הלקוחים מתוך
סרטו הבשורה על-פי מתי. בעוד שהסרט המקורי מנותק מזרם התודעה והטקסט
שלו מורכב מדיבור חיצוני בלבד, סרטו של יציב נשען כל-כולו על מונולוגים פנימיים.
אלה מלווים את השוטים הארוכים המתעכבים על פניהם של ישו והאנשים הנקרים
בדרכו ועל נופי איטליה, שמתדמים לנופי המדבר הארץ-ישראלי. כך, כשדמותו של
ישו מופיעה על המסך בסרטו של יציב, נשמעים הדי מחשבותיו של פאזוליני, וכשהיא
מביטה בנוף רב-ההוד של איטליה, נשמע תיאור עליבותם המאכזבת של נופי הארץ.
למעשה, יציב יוצר מחדש את סיור הלוקיישנים, אלא שבגלגולו זה ישו מופיע בתפקיד
פאזוליני, ושנים-עשר השליחים מגלמים את צוות ההפקה. ההכלאה של פאזוליני
וישו מגכיחה את תסביך הגדלוּת של הבמאי, ובחירתו להמיר את הנופים ההיסטוריים
הצנועים בנופיה המרשימים של איטליה מדגישה מה רב כוחו של הקולנוע בתִחזוּק
הפנטזיה על חשבון המציאות.