print

1200 ק"ג אדמה, אריאל רייכמן

אוצרת: הילה כהן-שניידרמן

17.10.2013 - 4.1.2014

סדרת רצף

1200 ק"ג אדמה: אריאל רייכמן

גלריית האוסף: 17.10.2013-4.1.2014
אוצרת: הילה כהן שניידרמן

"כל מה שאני מנסה לעשות
הוא לדייק במלים עד כדי הכאבה
להכאיב אפילו לדיוק עצמו
לדייק בהכאבה בלי להתפשר
על חציכאב חצי-דיוק"
(סאדומאנטיציזם, דוד אבידן
)

בתערוכת היחיד שלו, 1200 ק"ג אדמה, אריאל רייכמן מתפקד כאמן, כגנן, כ"אם שכולה". הגן, שאותו הוא מטפח בחודשים האחרונים, הוא גן מוזר, יפה ומטריד, המכיל צמחים ופסלים, ציורים וחפצים. יותר מגן, זהו מצב נפשי, הלך רוח; מעין יקום מקביל שבו הפכה גלריית האוסף של מוזיאון פתח תקוה לאמנות למאוזוליאום, שצמחים מנשימים את הפסלים השוכנים בו. זהו גן בו הדיבור חלש מהשתיקה והגוף מקדים את המחשבה.

תערוכתו של רייכמן מקפלת בתוכה את הפרדוקס הקיומי שבהתבסס עליו הוקם בית יד לבנים בפתח תקוה, אשר למרגלותיו שוכן גן העצמאות – את המאבק בין תרבות ההנצחה לבין הטבע, המנסה תמיד לצמוח פרא. עבודתו מתכתבת עם הפן הלאומי של אוסף המוזיאון ובוחנת את השכול, הכאב והאובדן ולצדם את מיתוס הגבורה. פולחן המוות נשען על ייצוגים פיגורטיביים ודרמתיים, ואילו רייכמן מציע להמירם בחיבור לטבע כאפשרות חפצת חיים.

הגן שהוא יוצר נשען, חומרית וּויזואלית, על צמחייה המצויה בבתי קברות, בפרט בבתי קברות צבאיים בישראל. פעולות הטיפוח של רייכמן מאפיינות את עבודת האבל של משפחות שכולות. זוהי עבודה שאינה מלנכולית, אלא ריטואל מתמשך ששומר על האַבל בחיים והופך במובנים מסוימים לתכלית חייו. מתוך מצב מנטאלי זה מטפחות המשפחות את הגינות הקטנות אשר בתוך קברי יקיריהן – אלה שמצד אחד נראים אחידים כחיילים, ומצד אחר מלבלבים בהן צמחייה וחפצים אישיים. עבודת האבל הזו עומדת בניגוד ל"מפעל ההנצחה" הרשמי, שמאבק המשפחות על הפרטיקולריות של אבלן חושף את כשלון הלאמתם של הנופלים ואת התקיימותם בתפר שבין האישי לקולקטיבי, בין הפוליטי לאינטימי.

המתח הזה עומד גם בבסיס פעולת הגינון של רייכמן, אשר החל את תהליך העבודה בסטודיו הפרטי שלו לפני שהעביר את גנו השתול על-פני 1200 ק"ג של אדמה אל תוך חלל התצוגה הממסדי. ברגע שהוא העלה פסלים וציורים ממחסן האוסף התת-קרקעי אל פני האדמה, אל הגלריה, נעשו פעולותיו כפופות להוראות הרסטורטור או התנגשו בהן. נדרש ממנו להחשיך את הגן ולהדבירו, להרוג את החרקים המקננים בו ומאיימים על חיי האוסף. חרף זאת, הגן כמו יצא משליטה מרוב רצון להנציח והחל לטפס על הפסלים המוצבים בו, כמו מממש את הפנטזיה שלהם עצמם לחזור לחיים. יתר על כן, כאשר רייכמן מכסה אותם באופן פיזי, בחול או בצמחייה, הוא גם מכסה באופן מטאפורי את הפן המיתי שלהם. זהו איננו אקט אלים ושתלטני, אלא מערכת אקולוגית טבעית, שבה הטבע מצליח להציע משהו אחר מהפרדיגמה שמציבה התערבות אנושית בהנצחה.

ובגן המלאכותי הזה, שבו אור השמש הוא הפלורוסנט, והצמחים גדלים מן המרצפת, ואיוושת המאוורר מסובבת את גלגל השבשבת והעורב מבשר רע בצפותו על העלם, ניכר כי לכל מחווה בעבודתו של רייכמן יש ערך פיסולי. ההבנה שהכול כאן פיסול יוצרת משוואה פיוטית/אכזרית הנשענת על ההיגיון האחדותי של בית הקברות הצבאי, שבו טוראי קבור לצד אלוף-משנה; כך זוכה פסלו האיקוני של דב פייגין, פלמ"חניק, למעמד של שבשבת או של קקטוס מזדקר המאיים לקפוץ מעל מקפצת המדף. במערכת האקולוגית הזו, לפסל או לציור אין מעמד שונה מזה של הצמח, ההיררכיה סוף-סוף מתיישרת, ומתהווה הצעה החושפת את הפער בין המיתוס ל"טבעי". שכן מיתוס אינו דבר טבעי, אלא משהו שבונים ומבנים.

רשימת עבודות מאוסף מוזיאון פתח-תקוה לאמנות
צבי מאירוביץ, קומפוזיציה, שנות ה-70, טכניקה מעורבת
שרון פוליאקין, ללא כותרת, 2008, הדפס
מינה בליך-זיסלמן, נוף (מופשט בכחול), שמן על בד
אנה טיכו, פרחים, שנות ה-60, דיו על נייר
יוסף קונסטנט, אנפה, שנות ה-60, פחם על נייר
אריה רזניק, אנפה, יציקת אבן
יוסף קונסטנט, ראמים, שנות ה-60, פחם על נייר
אהרון גלעדי, ראש חיל, שנות ה-70, רישום טוש מהול
אנה טיכו, פרחים, שנות ה-60, אקוורל על נייר
משה גרשוני, ונזכור את כולם, 1984, הדפס
מרים קיפר, בועז, ברונזה
יוסף קונסטנט, נמר, שנות ה-60, פחם על נייר

הגן
דב פייגין, פלמחניק, 1948, יציקת ברונזה
אסי משולם, עורב, 2006, טכניקה מעורבת
אריה רזניק, אילה, יציקת אבן
זהבה שטרן-אודס, יונק הדבש