print

מיכאל גיטלין, 16 עבודות

אוצרת: דרורית גור אריה

13/2/14 - 26/4/14

 עבודתו של מיכאל גיטלין פועמת בדינמיקה פנימית שמולידה אותה כל פעם מחדש. אפשר לומר שגיטלין מציג מחויבות אמנותית לשאלות יסוד המעסיקות אותו זה שנים – קו, נפח, אובייקט, קיר, רצפה, צופה – תוך הפניית גב עיקשת לאופנות אמנותיות. עבודתו שואבת מרוח המינימליזם האמריקאי, ושומרת על עקרונות של רזון וצמצום צורני. בה-בעת גיטלין מזוהה – כמוהו כאמנים ישראלים נוספים שפעלו בניו-יורק בשנות ה-70 – עם זרם הפוסט-מינימליזם, שהחל לצבור נוכחות באותן שנים. דור אמנים זה ביקש להרחיב את טווח האפשרויות האמנותיות וחתר תחת הכללים הנוקשים של המינימליזם, שהניב אובייקטים תעשייתיים למראֶה ומהוקצעים למשעי. הם העדיפו את השימוש בחומרים פשוטים כמו נייר, דיקט ועץ ואת החצנת מגע היד של האמן. על רקע זה, עבודתו האנרגטית של גיטלין מתאפיינת במנעד פעולות בסיסיות של קריעה, שבירה, חיתוך, הסטה ואיחוי, המתגלמות בחומר ומכות בצופה במסגרת המגמה העקרונית של חשיפת תהליך העבודה. המחוות האלימות של גיטלין, כמו השימוש שהוא עושה במכות גרזן ככלי פיסולי ורישומי כאחד, חוזרות אל מסורת המודרניזם ושואבות את האנרגיה שלהן מן האקספרסיוניזם המופשט האמריקאי של שנות ה-40 וה-50, בעודן יוצרות מתח בין סטטיות ושקט לבין תנועה שהצופה הוא הנשא שלה.

התערוכה נעה כמטוטלת בין עבר להווה, בין רישום ודו-מימד לפיסול ותלת-מימד, בין קווי לגושי ובין חושי למושגי, בניסיון לקבץ את שלל ההליכים והמושגים הגיטלינים ליצירת "קופת דימויים" מארכיון בסכנת שִכחה. כלולות בה הצבות פיסוליות ועבודות על נייר משלושה גופי עבודה נרחבים, שיש בהן כדי להמחיש את התפתחות אמנותו של גיטלין במשך יותר מארבעה עשורים. בשנים האחרונות מרחיב גיטלין את טווח החומרים המשמשים אותו, ויצירותיו מתאפיינות בקלילות פיזית שלא ניכרה בהן בעבר. בתוך כך, גוף עבודתו לאורך השנים משקף את השאיפה לחרוג אל מעֵבר לחפץ הגשמי ואף להתקרב אל הרוחני שבאמנות. שאיפה זו היא נטולת פאתוס, אירונית אפילו, אך תמיד מחויבת וכנה.