print

מידה כנגד מידה

אוצרות: דרורית גור אריה והילה כהן-שניידרמן

13/2/14 - 26/4/14

במאמרה המכונן "פיסול בשדה המורחב" (1978) דנה רוזלינד קראוס בהתרחבותה של קטגוריית הפיסול, עד כי ניתן להחילה כמעט על כל פעולה אמנותית. עם זאת, היא גורסת, בבסיס המדיום עומדים מאפיינים ייחודיים, המהווים את כור מחצבתו הקונספטואלי וההיסטורי, הנתון לפרשנויות, אך אינו בר שינוי, והנו קשור לבלי הפרד בהיגיון המצבה, הגלעד, האנדרטה. מהלך מורחב ומתרחב דומה ניתן לשרטט כיום גם ביחס לשדה הצילום. נשאלת השאלה: מה מייחד את הצילום לנוכח התפשטותו לעבר מדיומים נוספים, כשאמנים/צלמים עושים שימוש ביסודות שפת הצילום או בעקרונות המחוללים שלו, אך התוצר של תהליכים אלו אינו בהכרח תצלום. השאלות המעסיקות כיום צלמים אינן נוגעות אך ורק למושא הצילום או לפורמט המצלמה וההדפסה, אלא לעצם התנאים היוצרים אותו: הן התנאים הטכנולוגיים-כימיקליים, בהם אור, זמן, פרספקטיבה וחומר, והן התנאים הפוליטיים והכלכליים, המכפיפים צלמים לטריטוריות גיאוגרפיות וקונספטואליות נתונות. השאלה המרחבית-לכאורה: "מהיכן אנו מסתכלים", הופכת עתה לשאלה מדיומלית עקרונית, הבאה לידי ביטוי באופנים חומריים שונים.

במאמרה "צילום" מתייחסת אריאלה אזולאי לצורך להסיט את תשומת הלב מן הדיון הטכנולוגי שאפיין את הפילוסופיה של הצילום לאורך השנים, אל עבר דיון אונטולוגי, וטוענת כי "בעידן הנוכחי, כשכמעט כל אחד מחזיק באמצעי צילום, הצילום הוא אירוע – פוטנציאלי – גם כשהמצלמה לא נראית לעין, ואפילו לא נוכחת. [...] כדי לפעול על בני אדם ולארגן את היחסים ביניהם לפעמים אין בה כלל צורך". אם אזולאי מתעכבת על האופן שבו המצלמה ממַשטרת את חיינו גם כאשר אינה נוכחת פיזית, יש לבחון אילו אפשרויות נפתחות בפנינו כאשר התצלום עצמו, תוצרו של האירוע הצילומי, נפקד; כאשר התוצר של המפגש בין צלמ/ת, מצולמ/ת, מצלמה וצופה אינו מסתכם בתצלום, אלא בייצוג, שגם אם הוא מושטח, עדיין מבקש להראות את עצמו, במלוא היקפו. מגמת התרחבותו של הצילום אל מעבר לתצלום תובעת מאתנו לבחון כיצד מושגי היסוד שלו מתפקדים בתוך שדה מורחב זה.

"מידה כנגד מידה" היא, למעשה, תערוכה של צלמים עכשוויים, אף שכמעט לא מוצגים בה תצלומים, אלא בעיקר אובייקטים פיסוליים. היא מעמידה את עצמה בתווך בין המחשבות הפנים-צילומיות שנפרשו לעיל לבין מחשבות על "צילום פעולה" כהמשך ל"ציור הפעולה" שייסד ג'קסון פולוק בשנות ה-50 של המאה ה-20, כאשר ניתן למתוח קו בין ערכים, שאפיינו את הזרם הפוסט-מינימליסטי ששגשג באמנות שנות ה-70 בעיקר בניו יורק, לבין הערכים העומדים במרכזן של העבודות העכשוויות. אמני הפוסט-מינימליזם (ביניהם מיכאל גיטלין, שתערוכת יחיד מעבודותיו מוצגת במוזיאון לצד התערוכה הנוכחית), ביקשו להשיב את טביעת היד של האמן וחשפו את פעולת הייצור של מעשה האמנות. הם השתמשו בחומרים זולים ופשוטים, בניגוד לאתוס של ייצור תעשייתי קר וא-פרסונלי, שאפיין את רוח המינימליזם שקדם לו. זאת ועוד, שאלת קנה המידה האנושי ויצירתן של עבודות הפועלות, בראש ובראשונה, על הגוף ועמו, הייתה לאחת השאלות המכוננות במינימליזם ובפוסט-מינימליזם. סוגיה זו של קנה המידה האנושי, של המידה כנגד מידה, היא העומדת גם במוקד התערוכה הנוכחית, המציגה אמנים צעירים, השבים לשאלות פנומנולוגיות ולאימוץ מחודש של ערכי צמצום צורני וחומרי תוך מחשבה על יחסי אובייקט-חלל-צופה, אלא שעתה מומרים הדיקט והעץ בנייר, בקרן אור או בזפת שחורה.

"מידה כנגד מידה" הנו עקרון ענישה בתורת הגמול המקראית, הידוע גם בשם "עין תחת עין". אם מדיום הצילום נוטה להקטין את מושאיו לפורמט ההדפסה הצילומית, ובכך מביא לאובדן קנה המידה האנושי במובנו הפיזי, אזיי האמנים המציגים בתערוכה "מידה כנגד מידה", עושים שימוש באלמנטים פיסוליים על מנת להשיב לצילום את קנה המידה האנושי במובנו הגופני והפוליטי. במילים אחרות, המחשבה על מידת הגוף, ולא על "צרות העין", היא המאפיינת את המהלך המתרחב, המעסיק את האמנים/צלמים בתערוכה זו, המבקשים לא רק את משטר המבט, אלא חוויה כוללת; לא רק את מה שנקלט בגלגל העין באופן פסיבי, אלא יצירה של פעולה מחוללת. התרחבות קנה המידה הצילומי בחזרה לכדי קנה המידה האנושי מקפלת בתוכה גם משמעויות פוליטיות, כאשר נעשה בה שימוש כדי להעניק נוכחות למה שחופצן או נוכס. המחוות השונות המוצעות כאן, הנן חלק ממהלך מתפתח של דיון אונטולוגי מסוג אחר כלפי הצילום, כאשר הפעולה הצילומית-פיסולית כמוה כתהייה על משמעותו, ובד בבד היא גם בגדר הבעת אמון בעצם הניסיון לפעול למען הרחבתו.

במסגרת התערוכה, תוקרן ב"ספוט"- חלל הקולנוע והמדיה של המוזיאון, אסופת עבודות וידיאו מעיזבונו של הפסל ואמן הוידיאו בוקי שוורץ. שוורץ (2009-1932), כמו מיכאל גיטלין השתייך לחוג האמנים הישראלים ששהו בניו יורק בשנות ה-70 ויצרו ברוח הפוסט-מינימליזם.