print

נשכחות

אוצרת: סיגל קהת קרינסקי

13/2/14 - 5/4/14

 עד שנות ה-70 של המאה ה-20 היו הנשים באמנות הישראלית במיעוט, ומשקלן בקביעת אופי הקבוצות והזרמים האמנותיים בארץ לא היה רב.1 ההיסטוריה הנשית "נגררה" אחרי ההיסטוריה הגברית או, במקרה הטוב, הייתה משולבת בה. כיוון שכך תפסו הנשים את מקומן באחד משני מרחבים אפשריים: היו שהתמקמו כחלק מן הממסד, ולפיכך קשה לדון בהן בנפרד מן הגברים, שעל פי רוב ייסדו את הקבוצות הבולטות באמנות המקומית והובילו אותן; אחרות פעלו בשוליים, כל אחת לעצמה, מחוץ לקבוצות מוכרות בתולדות האמנות הישראלית.
התערוכה הנוכחית מבקשת לתת במה לשלוש אמניות, שיצירותיהן מצויות באוסף מוזיאון פתח תקוה לאמנות, שתי ציירות וצלמת-ציירת אחת. שלושתן לא השפיעו באופן משמעותי על העשייה האמנותית בארץ בזמנן; אולם כיום, במבט לאחור, דומה שכל אחת בתחומה הייתה ייחודית וחדשנית ביחס לתקופתה.
חנה טברסקי (1969-1900) התרחקה מכל אופנה ויצרה לעצמה מעין אסכולה פרטית, שבאה לידי ביטוי בתערוכות יחיד מעבודותיה. ייחודה נעוץ בחתירה העיקשת להגיע למה שכינתה "המכיל-כול", קרי המופשט. בכך הקדימה בשנים לא מעטות את גל המופשט הגאומטרי, ששטף את הציור הישראלי בשנות ה-70, ובזמנה הייתה בודדה בדרכה זו. ציורה הגאומטרי אינו קר; הוא מאופק, ועם זאת לירי. במידת מה הלכה טברסקי בדרכי מונדריאן, אולם היא פיתחה את שיטתו באִפיונים משלה. היא הרבתה להשתמש בצורות יסוד גאומטריות ובצורות אליפטיות, ובנוסף לצבעי היסוד אדום-כחול-צהוב בתוספת שחור-לבן שילבה ביצירותיה גם גוונים אחרים, במיוחד סגול, אפור, ירוק וכתום.
באוסף המוזיאון שמור מקבץ נכבד ומרשים מיצירותיה, תשעים במספר. בנוסף נתרמו לאוסף לפני כשנתיים גם מחברות הרישומים ופנקסי הרשימות שלה, ובהם נפרשת הגותה האינטלקטואלית, המבליטה את אופייה שוחר התרבות, אישיות שאותה יתאר לימים גבריאל טלפיר כ"אחת הדמויות האינטלקטואליות המעניינות בקרב חוגי האמנות בארץ, שידעה להתבטא לא רק במכחול, אלא גם ברשימות ביקורתיות על בעיות האמנות בדורנו".2
בתערוכה מוצגות זו לצד זו עבודות מופשטות ומופשטות-למחצה מתוך רצון להבליט את ניסיונותיה של טברסקי להפוך דמויות לכדי צורות מופשטות ולהגיע למה שכינתה "טוהר". מאבקה הפנימי להשיג טוהר זה בא לידי ביטוי בעבודותיה בהתרחקות מן האובייקטים ומן הפרטים ובהתקרבות ל"רישום לשמו", שהוא, בעיניה, "מינימום אמצעים, מקסימום תסיסה נפשית" ואשר, על פי רשימותיה, "מעטים הגיעו [אליו] אפילו בזמננו".
חגית לאלו (שטרייט) (1961-1931) נחשפה לציור כאשר יצאה ללמוד חינוך באוניברסיטת ברקלי שבקליפורניה, שם נשאבה ללימודי אמנות ואף השלימה תואר שני בתחום זה (1956-1952). עם סיום לימודיה השתלמה אצל האנס הופמן, מאבות הציור האמריקני המופשט. מבחינה אמנותית עבודתה משויכת לאמנות האמריקנית של שנות ה-40 וה-50 ומושפעת הן מאסכולת סן פרנסיסקו, שהדגישה את מרכיב הצבעוניות, והן מאסכולת ניו יורק, שייחסה חשיבות ראשונה במעלה לביטוי האישי הספונטני. עם חזרתה ארצה בשנת 1958 הביאה עמה מארצות הברית את הציור האקספרסיוניסטי המופשט. בארץ נחלה אכזבות רבות, ולא זכתה לחיבוק מצד הממסד האמנותי. ציורה בולט כנושא אופי שונה מן הציור שרווח מסביבה. עבודת הצבע הייחודית לצד עזות הצבע והמבע הרגשי-חושני אינם מתמסרים ל"ליריות" האופיינית להפשטה הציורית של "אופקים חדשים". בכך פורצת עשייתה פתח לציור רענן ובלתי אמצעי, שקודם לכן לא היה כמותו באמנות הישראלית.
ציורה נפתח לנופי הנפש ולחוויה רגשית מועצמת, הנובעת מנפש רגישה ומורכבת. זהו ציור מופשט, שמחוותיו חופשיות ורחבות באופן שלא התמסר לעיבוד הציורי המעודן, שרווח אז באמנות הישראלית. בשנים הספורות של יצירתה, שנגדעה עם מותה בטרם עת, עסקה בשאלות הנוגעות למבנה הקומפוזיציה, ליחסים בין הצורות הדינמיות ולזיקתן לתפישת המרחב הציורי.
אסתר זמצקי (1978-1909) הקימה בפתח תקוה בשנות ה-30 את "סטודיו ארמוני" לצילום. בחלל הסטודיו סיידה בלבן קיר צפוני מזכוכית כדי ליצור תאורה מיוחדת. בדיוקנאות שיצרה ניכרת השפעת הצילום האוונגרדי הרוסי והגרמני החדש, על זוויות הצילום הבלתי שגרתיות שלו והשימוש בתאורה ניגודית. בכך הקדימה צלמים מקומיים חשובים וידועים, ביניהם הלמר לרסקי, שייבאו מגמות אלה והטמיעו אותן לתוך העשייה המקומית. על מנת להבליט את חדשנותה של זמצקי – מי שציוריה מתקופת לימודיה בסטודיו של צבי שור אמנם הוצגו במוזיאון בעבר, אך תצלומיה מעולם לא הוצגו בתערוכה – מסמיכה התערוכה תצלומים של זמצקי לתצלומים דומים משל הלמר לרסקי. בנוסף פורשת התערוכה היבטים ניסיוניים נוספים בעבודתה, כגון "שרֵפת" הדימוי המצולם באמצעות הצפתו באור, חיתוך הדימוי והדבקתו על רקע נייטרלי.
בתה של זמצקי מגדירה את אמה כ"פמיניסטית", ומספרת כי באמצע שנות ה-30 פעלה להקמת ארגון נשים לשוויון זכויות בפתח תקוה מתוך רצון להעלות בקרב נשות העיר את המודעות למעמדן.3

הערות
1. רות מרקוס, נשים יוצרות בישראל 1970-1920 (תל אביב: הקיבוץ המאוחד, 2008), עמ' 11.
2. גבריאל טלפיר, "אמנים בישראל שהלכו לעולמם", גזית, כרך כ"ו, א'-ח' (1969), עמ' 145.
3. הריאיון עם גב' יעל מאור (בתה של זמצקי) נערך ב-26.11.2012, באדיבות הארכיון לתולדות פתח תקוה ע"ש עודד ירקוני (מנהלת: גליה דובידזון, אחראית אוספים מיוחדים: נוני ירון, נתי מלאכי), עריכה: מדיה תקשורת, פתח-תקוה.