print

התערוכה החקלאית

חקלאות מקומית באמנות עכשווית. אוצרת: טלי תמיר

19/02/2015 - 13/06/2015

 התערוכה החקלאית בוחנת ומאירה את האתוס החקלאי הישראלי-ציוני מנקודת מבט של שנות האלפיים, ומשקפת את מעמדו המשתנה בעשורים האחרונים. החקלאות בישראל אינה נאמדת רק במונחים של נוף, מזון ואקולוגיה; היא חדורה, באופן שורשי וסבוך, באידיאולוגיה. היותה כרוכה במימד גאולי של שיבה לגוף, לטבע ולעבודה העניקו לה, ברטוריקה הציונית, מעמד של אתוס מכונן – ואילו כוחה הטריטוריאלי והמנכס והיותה כלי לפיזור אוכלוסייה לאזורי סְפר, לצד תִפקודה המיידי בסיפוק צרכים של הזנה, מיקדו סביבה מדיניות ממלכתית תומכת. אלא שהַחל באמצע שנות ה-80 נשחקה בהדרגה התפיסה שיש להגן על החקלאות בכל מחיר, לטובת שימוש מניפולטיבי בקרקעות ופרקטיקה של כלכלת שוק חופשית. גוף הידע ניתק מהקרקע, החקלאות זנחה את החקלאי: התוצר החקלאי משגשג, אך פרדסים הפכו לשיכונים; העגבניה השתכפלה למניפה של צבעים וזנים, אך המשק החקלאי הולך ונעלם; החקלאי הישראלי, זה שמזוהה עם החקלאות ההיסטורית, מפסיק להשקות, מוותר על הקטיף ונפרד מאדמתו. יחד איתו יורדת מבמת ההיסטוריה תרבות עשירה של ידע, שפה, מחוות ופעולות.
12 המיצבים המוצגים בתערוכה נעים בין אמירה אינטימית-פואטית הנטועה בזיכרון אישי ובסדר-יום חקלאי, לבין ניסיון סוציו-פוליטי לנתח את מנגנוני הכוח שפועלים בזירה החקלאית, במרחב הישראלי והישראלי-פלסטיני. השדה, החממה, הפרדס הנטוש, קרקעות נדל"ן, חלקות כרמים ועצי זית, מתבלטים כאתרים טעונים. המתח הקוסמי בין שמים וארץ ובין גשמים לבצורת מתבהר מול דמותו המתבגרת של החקלאי ולצדו ממשיך דרכו הזר, הפועל התאילנדי. החקלאות מופיעה כמאגר גֶנים של הישרדות הממתין לשעת-פקודה, וכסוכנת פעילה של ניכוס קרקעות בשטחים. מכיוון אחר היא נחשפת כשדה-מחקר מקורי ורב-המצאה. ה"ארכיון" המלווה את התערוכה מאיר לרגע את גרעין האתוס המקורי מן העשור הראשון למדינה, וחושף את חזרת החקלאות למוקד עיסוקם של כמה אמני אוונגרד בשנות ה-70. האמנות, סיזיפית ורצופת סיכונים כמו החקלאות, מזהה את התמורות ומעלה שאלות.

 

 בתמיכת: The Jacob and Malka Goldfarb Family Charitable Foundation, Inc