print

ארמון הבדולח והמקדש הארור

אוצרת: הילה כהן-שניידרמן

02.07.2015 - 24.10.15

בשנת 1936 נשרף 'ארמון הבדולח' כליל. היה זה חלל התצוגה שנבנה עבור התערוכה העולמית הראשונה (World Fair, 1851) שהתקיימה בלונדון, ותוכנן על ידי הגנן ג'וזף פקסטון. המבנה היה חממתי באופיו – בעל שלד פלדה וקירות זכוכית שקופה שאפשרו את פירוקו ובנייתו מחדש ובקלות. עצים הקיפו אותו אך נשתלו גם בתוכו, הפנים והחוץ השתקפו זה בזה, זרמו זה אל זה, והמבנה נראה כמתמזג במרחב הסובב אותו. קלה ככל שהייתה צורת בנייתו, סגנונו הוויקטוריאני דמוי הארמון הסגיר את סדר היום שהניע את האימפריה הבריטית, שהייתה בשיא כוחה באותם ימים. המבנה התיימר להכיל-כל, ולהוות מעין מבע בזעיר אנפין של האימפריה כולה והישגיה. כבן המאה ה-19, 'ארמון הבדולח' נחשב להישג טכנולוגי כביר בחשיבותו. כשנשרף, אמר צ'רציל כי זהו סופו של עידן. תחילת המאה ה-20 כבר בישרה על העידן המודרניסטי, שהביא עימו טיפוס תצוגה חדש – קובייתי ויודע-כל. חפה מקישוטים, קירותיה לבנים למשעי וזוויותיה ישרות ובוטחות, הקובייה הלבנה הבחינה באופן חד-משמעי בין פנים לחוץ, הדפה את החוץ ממנה והלאה וכך גם את עצמה הוציאה מחוץ לכל. מאז שנות ה-60, קובייה זו עומדת במוקד של יחסי אהבה-שנאה עם הביקורת המוסדית והמבקרים בה בשל אותו ניתוק ממה שניתן לכנות כ'מציאות', וכך הפכה למקדש ארור אך נחשק.

אפשר לומר כי התערוכה 'ארמון הבדולח והמקדש הארור' משייטת בין שני מודלים אלה, כאשר עניינם של האמנים המציגים בה הוא תפיסת המציאות כנקודת מוצא לחקירה, והם עושים שימוש בחלל המוזיאון כדי לבודד ולבדוק מרכיבים מתוכה. זהו מהלך המתיימר לנהל מרחב של אוטונומיה זמנית, שבו בזמן ניזונה מהעולם החיצוני, מבוססת עליו, ונפרדת ממנו רק בכדי לשוב אליו בחזרה. ניסוי זה, שראשיתו בספטמבר 2012, הוא תולדה של תהליך למידה ועבודה משותף של 11 אמנים ואוצרת, בעלי תשוקות משתלבות וסותרות, המנהלים משא ומתן על עיצובו של מרחב ותפיסתו. מטבע הדברים, פרק זמן כעין זה מאפשר להעמיק את הדינמיקה בין הנפשות הפועלות - את השליטה כמו גם הוויתור עליה - ומזמין חיכוך בעוצמות משתנות בין אמן לאמן, בין אמן לאובייקט ובין אובייקט לאובייקט.