print

עדן אורבך עפרת: טרמינל (מחווה לארנולד בקלין)

אוצרת: דרורית גור אריה

26/11/2015 - 26/03/2016

"בהתהלכי בין אִשֵׁי השאוֹל, מתענג על
עדנותיה של גאונות־הרוח הנראות
למלאכים כעינוי וכטירוף, ליקטתי משלים
אחדים משלהם".
— וויליאם בלייק, נישואי העדן והשאול
(מאנגלית :גיורא לשם)

על פי האמונה היהודית, השאוֹל הוא המדור התחתון של העולם. המתים יורדים אליו רק ברצונו של האל, ה"ממית ומחייה מוריד שאוֹל וַיָּעַל" (שמואל–א ב, ו) ולכן יש אפשרות שישובו מעלה, בחזרה אל עולמות החיים. השאוֹל הוא גם אבדון, המקום שבו דברים נחרבים, ותהום הנשייה והשִכחה -המקום הנסתר מעיניהם של בני האדם, המקום שאליו אין להם גישה. רעיונות אלה קיצוניים אף יותר במיתולוגיה היוונית, שבה נקרא עולם המתים בשמות רבים – ביניהם האדס, כשמו של אל השאול "הבלתי נראה." נשמות המתים היו שייכות להאדס שליטם, שאסר על נתיניו לעזוב את ממלכתו. כל ניסיון לחלץ אדם מן השאול העלה חרס, כפי שזכור מסיפוריהם של פרספונה ושל אורפאוס ואורידיקה. מיתוסים מעין אלה מותירים את מאבק החיים במוות במצב בלתי מוכרע: אורפאוס יורד אמנם אל השאול ומחלץ משם את אורידיקה אהובתו, אך ברגע האחרון מסב את מבטו לאחור ומאבד אותה לנצח - ואילו פרספונה היפה, התגלמות הפריון והשפע עלי אדמות, נחטפת על–ידי האדס, שמערים עליה ומאכיל אותה גרגירי רימון בטרם תצא את שערי ממלכתו; מאחר שהכניסה דבר–מה לפיה בעולם המתים היא נידונה לשוב אליו מדי חורף, שבויה לנצח בתווך שבין ממלכת האור לבין בטן האדמה. מהו אוסף מוזיאלי אם לא שאוֹל–תחתיות של חפצי אמנות השרויים במעמקי האדמה, בלתי נגועים, מטופלים כגווייה, מחכים שעינו של אֵל–אוצֵר תבחר בהם ותשיבם לעולם החיים ולוּ רק לחודשים ספורים, בטרם ישובו אל ממלכת הנשייה? את רַשמי האוסף אפשר להמשיל לדמותו של כארון, שלפי המיתולוגיה היוונית מעביר את נשמות המתים, במעבורת אל עברו האחר של נהר הסטיקס, המקיף את השאול וחוצץ בינו לבין עולם החיים.
בעבודתה החדשה נדרשת עדן אורבך–עפרת למלאכה זו בשני חללים מקבילים: חלל התצוגה הקבוע של גלריית האוסף. ומסדרון הירידה למחסן האוסף. גם כאן, כמו בעבודותיה הקודמות, עולם המיתולוגיה משתרג בעולם הממשי. אורבך–עפרת קיבצה עבודות מאוסף מוזיאון פתח–תקוה לאמנות, ובווידיאו שלה היא ממשילה את הגלריה לגדה המלווה את יצירות האמנות הללו בעודן שטות לאורכו של הלֶתה - נהר השִכחה, עוד אחד מנהרות השאול. על הגדה עצמה, רצפת הגלריה, ניצבים הפסלים, כמו ממתינים לשעתם להפליג. עבודת וידיאו נוספת, המוקרנת בירידה למחסן האוסף, מציגה את נקודת המבט של השטים בדרך אל ממלכתו של האדס. קרברוס, הכלב בעל שלושת הראשים, נע הלוך ושוב על הגדה, מרתיע את הבאים, שומר שאיש לא יצא מפתח מערת האוסף. תשוקת המוזיאונים, השונה לכאורה מזו של האדס שקינא לנתיניו, היא להחיות את האוספים שברשותם, לחשוף אותם לאור יום ולהפיח בהם רוח של הֶקשר ופרשנות חדשים – אך מנגד מקנן בהם גם חשש לשלמות גופם של החפצים הללו, העדינים "במותם" אף יותר משהיו בחייהם. התשוקה לשמר אותם לנצח מנצחת לכן לא–פעם את הרצון להציגם ולהחזירם לתודעת הציבור והתרבות. אורבך–עפרת מצביעה על התנועה הדו–סטרית הזאת, שבין האולם התחתון (המחסן) בין האולם–עולם העליון (חלל התצוגה), אך עושה זאת מנקודת המבט של יצירות האמנות. המביטים בהן הופכים לכן לצופים במלוא מובן המלה, קרי למתבוננים בחזיון רפאים המחזיר אלינו בבואה מהופכת של עולמנו. אנו מתבוננים בשִכחה כמו מבעד לעיני הפסלים, שנמשו משִכחת מחסן האוסף או מן הזיכרון ההיסטורי שלו רק כדי להיוותר נטושים על החוף.
בניגוד לישויות האחרות המאכלסות את העולם שאורבך–עפרת מעלה באוב, בידינו נתונה ההחלטה מתי לשוב ולצאת החוצה, אל האור - ואם להמשיך לשרות באפלת הגלריה, להישיר מבט אל תהום הנשייה של התרבות, כאן ועכשיו.