print

ציור, למשל

אמן-אוצר: לארי אברמסון

15/09/2016 - 24/12/2016

מעשה הציור עתיק כמו התרבות האנושית כולה ורענן כמו תינוק שזה עתה נולד. הציור נושא בגופו הן את הידע המצטבר של הדורות והן את התשוקה הראשונית, חסרת השם והצורה, של הגוף המבקש לסמן את קיומו בעולם.
מאות שנים של פירוק, הרכבה ופירוק מחדש הפכו את הציור לאתר מרוכז של בנייה והרס, למעין תל ארכיאולוגי, שבו השכבות לא רק נערמות זו על גבי זו, אלא גם — ובעיקר — מתערבבות זו בתוך זו. ריבוי, סתירה ובו־זמניות היו לסימניו של הציור החדש. ציירים היום משתחררים מהקינה המלנכולית על חורבנו של הסדר המודרניסטי האוטופי, ובתאווה צוללים אל תוך ערֵמת ההיסטוריה, נוברים בהנאה בין שרידי השפות והדימויים המוטלים בתוכה בערבוביה, ובוחרים את אלה, המתאימים להם ברגע זה ליצירת סדר מאולתר משלהם.
בערֵמה של הציור מוטלים אינספור סימנים ריקים, שאריות נטושות מסדנאותיהם של ציירים ובעלי מלאכה מתקופות ומתרבויות שונות, אך גם מפס הייצור העכשווי הבלתי פוסק של דימויי פרסומת, תקשורת ומשחק דיגיטליים. אולם, מבין כל המציאוֹת שניתן למצוא בערמה, נראה שהמלהיבה ביותר היום היא דווקא המופשט. ציירים וציירות רבים בארץ ובעולם מנערים את האבק מעל שרידיהן של שפות מופשטות, שאך לפני כמה עשורים הושלכו אל גל האשפה, כמוצאי שלל רב, ומגלים בהם — ובצירופים ביניהם — פוטנציאל אסתטי ואלגורי אקטואלי. יתרה מכך, גם אלה הבוחרים לעבוד היום עם שרידיהן של שפות פיגורטיביות, מוצאים בקומפוזיציה המופשטת את המרחב המתאים לארגן בו שברי דימויים לכלל חלל ציורי שלם.
הציורים בתערוכה "ציור, למשל" אינם ייצוגים רומנטיים של חורבות, הנמצאות אי שם בנוף. הם כשלעצמם חורבות, ערֵמות מאורגנות של קטעי שפות מתות ושל שרידי אידיאולוגיות, יצירי כלאיים של שפות מופשטות ופיגורטיביות, אתרים משולבים של ממשות ושל אלגוריה, המציעים גם חוויה אסתטית בפני עצמה וגם נקודת תצפית אל עבר הנמשל שלהן — העולם שמחוץ לציור.

לארי אברמסון

 

צילום ועריכת וידיאו: גילי מייזלר – meisler.com