print

מת מס. 57

אוצרת: אור תשובה

14/9/17 - 16/12/17

מת מס. 57 של ארנון רבין מצטרף לשורה של פרויקטים מחקריים שהוצגו בגלריית האוסף ועניינם התבוננות מחודשת של המוזיאון על עצמו, משאביו וסביבתו. מקבץ התערוכות הנוכחי ־ העוסק באתרים שהתרוקנו מיושביהם וממטרתם המקורית ־ מְזמן הפניית זרקור אל מקרה–מבחן מקומי כזה: חדר האוכל הישן של קיבוץ גבעת–השלושה, השוכן במרחק חציית כביש ממוזיאון פתח–תקוה לאמנות.

הקיבוץ התפצל לשניים בראשית שנות ה– 50 . החברים עקרו ממקומם והקימו את הקיבוצים גבעת–השלושה ועינת בשטחים חדשים ־ בעוד אתר הקיבוץ הישן נבלע בתחום השיפוט של פתח–תקוה המתפתחת. לאורך השנים שבהן עמד נטוש, היה המבנה הייחודי של חדר האוכל, שתכנן אריה שרון, מוקד למאבקי שליטה מתוקשרים. במיצב וידיאו בן שבע דקות, המצולם בשוֹט אחד, מבקש ארנון רבין לחמוק מהדיונים השגורים בתהליכי הג'נטריפיקציה העירוניים ובשקיעת החזון הקיבוצי, ובה–בעת נשמר מההתפעמות הרומנטית המיוחדת לאסתטיקה של חורבות ומבנים נטושים. במקום זאת הוא בוחר להתבונן בחדר האוכל דווקא באמצעות סיפורו של דקל קנרי שניצב בסמוך אליו.

העץ נפגע מחדקונית הדקל, חיפושית המכרסמת את ליבתו מבפנים והופכת אותו ־ בדומה לבניין חדר האוכל עצמו ־ למסוכן, מט לנפול. משהוכרע גורל הבניין והחל שיקומו, הוכרע גם גורל העץ ־ אלא שזה לא "שוקם" אלא קיבל רשיון כריתה, שבו הוא מכוּנה "מת מס. 57 ". צילום העבודה התבצע בעיצומה של כריתת העץ. בתחילתה נראה הדקל כשהוא עומד יציב ־ ובסיומה הוא כבר מוטל כרות על הקרקע.

תנועת המצלמה המעגלית מאזכרת דימוי קולנועי אחר העוסק במוות: שוט הסיום האיקוני בסרט הקולנוע זהות גנובה (1975) של מיכלאנג'לו אנטוניוני. הסרט מסתיים במות הגיבור; אלא שבמקום להציג את מעשה הרצח עצמו, המצלמה יוצאת מחלון חדר המלון כשהגיבור חי וחוזרת אל אותו חלון בתום שוֹט מעגלי בן שבע דקות, כדי למצוא אותו שוכב על המיטה ללא רוח חיים. בפועל, מותו של "מת מס. 57 " התרחש מחוץ לשדה הראייה זמן רב לפני שנכרת, כאשר כורסם מבפנים. פסקול העבודה ־ המבוסס על דגימות סאונד שמקורן בפיתוח טכנולוגי המבודד את התדרים הקוליים של החיפושיות ומסייע במיגורן ־ מהווה נדבך נוסף בתנועה בין החוץ והפְּנים, הנראה והסמוי, המאפיינת פרויקט שעיקרו חיזיון של מוות בלתי נראה.