print

לשמור מרחק: על אינטימיות בציור עכשיו

אוצרת: ליזה גרשוני

14/03/2019 - 29/06/2019

"לראות, משמע לשמור מרחק".
- מוריס מרלו-פונטי, פנומנולוגיה של התפיסה

בלב העניין ניצב הצייר, מתבונן בציור. הציור מתבונן בו בחזרה. כל צייר הוא הצופה הראשון של ציוריו, וכל נגיעה של הצייר עם מכחולו במשטח הציור, כל כתם צבע נוסף, מחוללים סיטואציה ציורית חדשה. הנה ציור חדש מופיע במקום שבו היה הציור הקודם, והצייר נסוג לאחור – מספר צעדים קטן או גדול, בהתאמה לגודל הציור – כדי לשוב להתבונן בציור החדש, להתבונן בו כמכלול, וחוזר חלילה, קדימה ואחורה. כדי לאפשר משהו בציור, לשנות אותו, יש להתקרב אליו – אלא שאז אי-אפשר לראותו כמכלול. כדי לראותו כמכלול, לראותו ממש, יש להתרחק ממנו – אך אז הוא מחוץ להישג היד. זהו הריקוד הייחודי של מעשה הציור.
שינוי המרחק הפיזי מול הציור משקף גם שינויי מרחק אחרים, סמויים יותר. הצייר מתרחק מהציור על ציר הזמן: הוא נפרד ממנו לזמן-מה, רק כדי לשוב אליו ב"עין טרייה" ולגלותו מחדש. הוא שוכח אותו ונזכר בו, ובייחוד הוא מתרחק מהציור ברמה הפנימית, המנטלית, הרגשית: לרגע הוא מתלכד עם הציור, וברגע הבא הוא מתבונן בציור באופן ביקורתי כאילו מישהו אחר צייר אותו. הציור כ"אני", הציור כ"אתה".
הריקוד הפיזי הזה של הצייר עם הציור, שבו הוא מתקרב עד כמעט התמזגות עם הציור (העין, היד, המכחול, הצבע והבד נעשים רצף אחד) ושוב מתרחק ונפרד, מגלם בחובו חיפוש בלתי פוסק אחר ה"מרחק הנכון". אם אני קרובה מדי למושא ההתבוננות שלי, אני עלולה להזדהות אתו, לאבד את עצמי, להישאב פנימה לתוך מערבולת של קרבת-יתר; אם אני רחוקה מדי, אני עלולה להתנתק, להיעשות אדישה ומנוכרת. ה"מרחק הנכון" הוא המרחק של האמפתיה. ומה שמעשה הציור מדגים לנו, כמפגן פיזי של הדינמיקה הזאת, הוא שהמרחק הזה אינו סטטי. נקודת האמפתיה אינה קבועה במקומה, נהפוך הוא: היא בתנועה מתמדת, קדימה ואחורה. ואם ברצוני להישאר בה, עלי לנוע אִתה.
מעשה הציור (כמוהו כאמנויות אחרות וכתחומי עשייה קרובים) הוא לפיכך אימון ותִרגול בלתי פוסק של תנועה אמפתית. זהו הערך התרפויטי הגדול של הציור כעשייה. הצייר מכונן יחסי "אני-אתה" (במונחים בובריאניים) מורכבים עם הציור, וגם הצופה ה"אחר" – את/ה, למשל, הצופה כרגע בציורים שבתערוכה זו – משתתפ/ת במשחק. גם הצופים משחזרים, למעשה, את התנועה של הצייר (או לפחות זה מה שעלינו לעשות אם ברצוננו להתבונן היטב בציורים), מתרחקים ומתקרבים אל הציור וחוזר חלילה, לרגע נבלעים בתוכו, לרגע מותחים את המרחק בינינו לבינו עד קצה גבול היכולת. כל אחד מאתנו, לחוד, נמצא לבד מול הציור.
לצייר פירושו להיות לבד מול הציור, ולכן הציור כרוך תמיד באינטימיות בלתי מתפשרת. גם ההתבוננות בציורים, בתערוכה למשל, התבוננות באמת, פירושה להיות לבד מול הציור, אחד על אחד. רק כשאנחנו מאפשרים לעצמנו את האינטימיות הזאת – וזה לא קל, ואף עשוי להיות מאיים או מרתיע – אנחנו עשויים "לטבוע" בציור כמו במבט של אהוב/ה. הציור משיב לנו מבט, אנחנו שרויים אתו בקודש-הקודשים של ההוויה, לחוד אבל ביחד, לבד אבל לא בבדידות.
לא קל לפרט את הקריטריונים ששימשו לבחירת הציירות והציירים המציגים בתערוכה (מלבד קריטריון האיכות המובן מאליו ועומד מעל לכל), ולא קל למצוא מאפיינים החלים על כל אחד ואחת מהמשתתפות והמשתתפים, למעט העובדה הפשוטה שכולם מציירים, כלומר מניחים צבע כלשהו על משטח כלשהו, ומנסים, כל אחד בדרכו, להניח את הצבע הנכון במקום הנכון. הציורים בתערוכה מייצגים משהו או שאינם מייצגים דבר, הם פיגורטיביים או מופשטים, ספונטניים ויצריים או שכלתניים ומחושבים, או גם וגם. הם שתולים עמוק בתוך מסורת של ציור וחשים בה בנוח, או מתנגחים אִתה, או בועטים בה, וכך הלאה.
עם זאת יש בעיני קו סמוי, ציר שעליו נסבה התערוכה, והציר הזה הוא אינטימיות. כל ציור מציורי התערוכה מגלם חוויה אינטימית, כמוסה, לעתים ספציפית מאוד, ועם זאת תמיד חוויה בסיסית של היות-בעולם, חוויה-הוויה שיכולה להיות מועברת אך ורק על-ידי הציור (וגם אז, רק אם הצופה די קשוב ופתוח, כלומר מצוי בעצמו באינטימיות עם הציור כאשר הוא עומד מולו).
כל אחד מהציורים מגלה לנו סוד, שהצייר או הציירת אולי כלל אינם מודעים לו, ובמידה שהם אכן מודעים לו לעולם לא יוכלו להגותו במילים. "הנה כך", אומר לנו הציור; "כך זה להיות אני בעולם, כך נראה העולם מבעד לעיני-שלי". יותר משהתערוכה מבקשת לפענח את המסתורין הזה, היא מבקשת לכבד אותו, לתת לו מקום. הצופה ניצב, מתבונן בציור. הציור מתבונן בו בחזרה.

ליזה גרשוני