print

ראות משובשת

אוצרת: סיגל ברקאי

30.10.2008 - 16.3.2009

הפשטה: תנועה אמנותית במאה העשרים. מופשט: ציור. בניגוד למילה הלועזית abstract , שפירושה הוא "לא מוחשי", "ערטילאי", מרמזת המילה העברית על גוף, על ממשות. האם הגוף מופשט כאן בעל כורחו, שלא ברצונו? בניגוד להווייתו של סובייקט המתפשט מרצונו, כאקט של אינטימיות או של תשוקה, מצטיירת במילה "מופשט" הוויה של אקט כמעט אלים, של אכיפה, של פעולה שכופה היוצר על גוף הציור, על הצורה ועל החומר. ההפשטה מכילה בתוכה גם הוויה של התפשטות במובן של התרחבות. "שדה הצבע" הפתוח אל האינסוף מרחיב לכאורה את אפשרויות הפרשנות, המגיעות עד לאופק בלתי מוגדר. אך לעיתים מוביל המפגש עם הבד המופשט דווקא לתגובה מצמצמת, להתרחקות, לניכור, לבלבול. מה נשאר מן הציור לאחר שהופשט בכוח? האם ההפשטה חשפה בשר עירום, קיום טהור ואותנטי יותר? או שמא כל שנותר הוא סידרה של הטחות-צבע חסרות משמעות? דיונים אלה - ימיהם כְּיָמֶיהָ של תנועת ההפשטה באמנות המודרנית. מיד לכשהפציעו הצורות הקוביסטיות הראשונות בראשית המאה העשרים אצל פיקאסו, או אף קודם לכן, כשהופיעו כתמי הצבע הרוטטים של האימפרסיוניסטים, עלו כבר השאלות בדבר נושא, לגיטימיות, תוכן ומשמעות. החל בראשית שנות החמישים של המאה העשרים צעד הזרם המרכזי של האמנות הישראלית בעקבות פריצות הדרך הגדולות של האמנות המודרנית. באוסף מוזיאון פתח תקוה לאמנות קיים מבחר עבודות, המייצגות נאמנה את מהלך ההפשטה שעברה האמנות הישראלית, והן המוצגות בתערוכה הנוכחית. עבודות אלה כללו "הפשטה" של צורות שנתפסו כחלק מן האיקונוגרפיה של האמנות: צורות פיגורטיביות ומזוהות, צורות המספרות סיפור, צורות המעבירות מסר. דמויות, נופים, אלגוריות הנושאות מסרים דתיים, חינוכיים, מוסריים, תעמולתיים - לכאורה צורות מוגדרות, מובנות - למעשה צורות סתומות ופתוחות לפרשנות, בדיוק כמו צורות "מופשטות". הנהירה אל המופשט באמנות ישראל, יותר משהעידה על חיים בספירות רוחניות גבוהות או על גיבוש תמאטיקה חדשה ושפה צורנית מקורית, הצביעה על כמיהתם של אמני המקום להתחבר אל תכנים וצורות שהתגבשו באמנות האוונגרדית המערבית בת אותה תקופה. הרצון להשתייך לשפה בינלאומית אפיין במיוחד את אמני "אופקים חדשים", התנועה שקמה זמן קצר לאחר קום המדינה וחקקה על דגלה השתחררות ממוטיבים מגויסים ותעמולתיים של התנועה הציונית. עבודות רבות בתערוכה נושאות את השם: "קומפוזיציה". מושג זה, השאול מעולם המוסיקה, מצביע על שאיפת האמנים ליצור עולם חסר ממשות חומרית, המרחף כצלילים טהורים ונשגבים בחלל רוחני. אך האם ייתכן עולם שכזה במסגרת היצירה הפלסטית, המחייבת מעצם מהותה התמודדות עם ממשות של צבע, חומר, טקסטורה, צורה ומצע? התבוננות במופשט הישראלי מעלה נוכחות מטרידה, ארצית ולוקאלית. האם האמנים שראו בעיני רוחם שפה אמנותית נקייה מאמירה חברתית או פוליטית אכן יכלו לחמוק ממנה? האם חוסר האמירה איננו אמירה בפני עצמה? האם אין כאן התחמקות המעידה על עצמה על דרך השלילה? העבודות בתערוכה מצביעות על כך שהמופשט שנולד מתוך האמנות הישראלית הוא זן מיוחד מאוד של התנסחות צורנית. למרות, ואולי בגלל הרצון להתרחק נוצרו כאן עבודות בעלות שפה ייחודית, מרתקת וחד פעמית. זהו מופשט שבהחלט אפשר לסווג אותו כדובר ניב מקומי, כצופן שאינו מתפענח בקלות על ידי קוראים מבחוץ. הגודש שהתלווה לחוויות המכוננות של הקמת המדינה חייב התמודדות עם רגשות שאינם בני הֲכָלָה: מרחבי כאב, זיכרון וחרדה עצומים, בלתי ניתנים לתיחום ולתיאור. בחלל ציורי עמום, רב-רובדי ובלתי מוגדר זה התעצבה התייחסות רגשית למציאויות מוכחשות כגון שואה, מלחמה, גירוש, אובדן. תכנים אלה התקשו להתכנס אל תוך עולם דימויים מוכר ומזוהה, אך הרטט שלהם הוא-הוא שהניע את ידיהם של האמנים על פני מצע הציור. אופק הראייה של האמנים שובש, עורער במתכוון, על מנת לאפשר לכתמים ולמשיחות האקראיים לתווך מסה מבעבעת של רגשות וקשיים, הפורצת מבפנים החוצה. העבודה ללא כותרת (1972) של משה קופפרמן, למשל, מדגימה את הבריחה מהגדרות, מהתחייבות קונקרטית, את הצורך להשאיר מידה מסוימת של עיוורון משחרר. קופפרמן דיבר תמיד על הצורך למחוק; למרוח צבע על הבד ואז לנגב, לטשטש ולחזור על הפעולה שוב ושוב עד למיצויה. קופפרמן, שבחיי היום יום שלו היה צרכן בלתי נלאה של חדשות ומידע אקטואלי, הסתגר בתוך עולם שאיש לא הצליח לפענחו במדויק. בחברה מחויבת כמו קיבוץ (לוחמי הגטאות) שהוקם על ידי ניצולי שואה בוחר האמן להיות סומא בארובה, כטקטיקה הישרדותית המאפשרת לו לשמור לעצמו חופש ביטוי ויצירה שלעולם לא יוכלו להיות מנוכסים ומוגבלים על ידי עסקנים מגויסים ואידיאולוגיות מובהקות. במקום שבו הראייה "הנכונה" של המציאות אפשרית רק במתכונת אחת, שימר האמן את אופציית הריבוי על ידי שיבוש מכוון של הנראה על פני השטח. יחזקאל שטרייכמן תמצת במשפט אחד את המתח שבין שני העולמות: "אני מאשר במודע את יהדותי ואני צייר ציוני. הציור הישראלי חייב להיות חופשי, רוטט וחיוני. [...] יש לי רצון להיות ישראלי טוב, לראות איך האוויר הישראלי משתקף בלב שלי [...] בלי להשליך הצידה אף טיפה אחת מן הגישה המודרנית בכל העולם". כמו קופפרמן מגלה גם שטרייכמן, כאזרח, רגישות גבוהה למציאות היומיומית בארץ; הוא העיד על עצמו שהיה קם כל בוקר עם הטרנזיסטור ומדי לילה הולך איתו לישון. הוא מציג שאלה רטורית: "אנו חיים בנורמה מאד מיוחדת ומאד גבוהה של מתח ועצבים. האין זה משתקף בציור?" המתח אכן משתקף בקומפוזיציה שיצר שטרייכמן באמצע שנות השישים, בה מתחרה כתם כהה, רבוע ומאיים על תשומת הלב עם קו האופק, המאזכר במשהו את מבנה העיר תל אביב - "עיר לבנה" הנמחצת ומסתתרת מתחת לנוכחות כבדה ומעוררת מועקה. לאה ניקל, לעומת זאת, סרבה להכיר ביודעין בהשפעת המציאות על ציוריה. היא טענה כי הדיבור על ציור לוקאלי ואמנות ישראלית תמיד הצחיק אותה. כאמנית שחיפשה במרחבי הבד הציורי איכות מהותית, אוניברסלית ונצחית לא יכלה ניקל לקשר את עצמה עם חיי היומיום בישראל. אף על פי כן, כפי שנוכל לראות גם בעבודה קומפוזיציה המוצגת כאן, היא איננה מכחישה את זיקתה "לזיכרון, לחום, לחולות, וגם לא למקורותיה החסידיים או הרוסיים". גם משה מוקדי הצהיר על העדר זיקה כלשהי בין ציוריו לבין המקום והזמן. ציוריו המופשטים המוצגים בתערוכה מצביעים על תפיסתו את המופשט כמבטא הלך רוח קיומי אוניברסלי, שחיי הנפש של הפרט במרכזו. אך יצירתו המופשטת של מוקדי הושפעה במובהק מנסיבות החיים הקשות בארץ. דבקותו של מוקדי באמנות פרטית כל כך שיקפה כמיהות מודחקות של רבים בישראל של שנות החמישים; רבים - כפי שהסתבר לימים - התאבלו בחשאי על מה שנאלצו להותיר מאחור. תחושת האובדן עוברת כחוט השני ביצירותיו של מוקדי, והציור משמש לו כמפלט ומציע לו תחושת שייכות ועצמאות מחשבתית. תערוכה זו מנסה להתבונן מחדש בנוסחאות פרשניות מוכרות של המופשט הישראלי. במקום לראות במופשט התרחקות מנושא ופנייה אל שפת סימנים ומוסכמות ויזואליות על-תרבותיות ועל-מקומיות, אפשר אולי להגדיר מאמץ זה כהתקרבות אל תוכן - מורכב ושופע משמעויות, המעוגן במציאות החיים המקומית. נראה כי המופשט שימש את האמנים שימוש כפול: מצד אחד לבריחה מאמירה מגויסת, כאקט החותר נגד הכתבות הקולקטיב הציוני, ומצד אחר לביטוי רגשות, שהם עמוקים עד כדי חוסר הכלה והגדרה, של השתייכות לאתוס הישראלי.