print

חריטות ושריטות

דמות החייל בדפוסים משתנים. אוצרת: סיגל ברקאי

7.3.2008 - 21.10.2008

בשנת 1820, לאחר חמש שנים של עבודה בסתר, סיים פרנסיסקו דה גויה אי לוּסיינטֶס את האחרון מבין 82 לוחות-ההדפס ששינו לעד את הדרך שבה נתפסה מהות המלחמה בתודעת בני דורו והדורות הבאים. הסדרה, שנודעה בשמה "זוועות המלחמה", היא ייצוג ויזואלי מצמרר של שדות הקטל במלחמות הכיבוש של נפוליאון בספרד. "זוועות המלחמה" הוא מניפסט מחריד ובוטה, אך יחד עם זאת מדהים בצניעות ממדיו ובאיפוק הנובע מן המונוכרומיות של הצבע ומן האינטימיות של טכניקת ההדפס; הדם הנשפך מעולם לא היה שחור יותר, גלגלי העיניים הפעורים מעולם לא היו לבנים יותר. גוף האדם עומד במרכז הקומפוזיציות של גויה: הגוף המרוטש, המחוּלל, העירום – או זה הלבוש במדים. הגוף המקיא, המפריש, המדמם, הנאנס – או הגוף הנושא את חותם הארגון המיליטריסטי ששלח אותו. גויה כמעט אינו מבחין בין התוקפן לבין קורבנו. מבחינתו כולם קורבנות יצר ההרס, האלימות והאכזריות האנושית, הפוגעת פעם בכפרי לבוש-הבלואים, ופעם – באִבחת היפוך-המַאֲכלת – גם בחייל הרוצח אותו.
ביסודה של התערוכה שלפנינו עומד החיבור בין אמנות ההדפס לבין תיאורי חיילים ומלחמות בישראל. מוצגים בה הדפסים מאוסף המוזיאון לצד הדפסים של אמנים עכשוויים; אלה נוצרו ברובם במיוחד לתערוכה זו. בשלב ראשון נעשה מהלך אוצרוּתי של הזמנת האמנים להיכנס אל מחסן האוסף של המוזיאון ולהתרשם מן העבודות שבו – על מנת ליצור חיבור ראשוני בין דימויי חיילים המופיעים באוסף הוותיק לבין תחושותיהם, מחשבותיהם ורגשותיהם של האמנים העכשוויים. תהליך החשיפה לאוסף הוותיק הביא להכנת סדרות חדשות של הדפסים, בשיתוף עם סדנת ההדפס ירושלים ומרכז גוטסמן לתחריט בקיבוץ כברי כתגובה למפגש, אך ללא מחויבות ישירה לצורות ולדימויים הקיימים באוסף. על אלה נוספו עבודות ותיקות יותר. ההדפסים שהם חלק מן האוסף מייצגים דמויות של חיילים במלחמות השונות ונוצרו בסמוך לזמן התרחשותן: מלחמת העצמאות, מלחמת ששת הימים, מלחמת ההתשה ומלחמת יום הכיפורים. הבחירה להתמקד בתערוכה זו ביצירות הדפס נובעת מן הרצון לבדוק נושא, שבדרך כלל מטופל בממדים נרחבים, בכלים ממלכתיים ובהתנסחויות רשמיות, דווקא בתהליך עבודה המחייב התכנסות, צניעות והתמודדות עם טכניקות וחומרים שאינם מִתרַצים בקלות. לוחות ההדפס מוגבלים בגודלם, הנקבע מראש על פי ממדי המכבש; החומצות הצורבות את הלוח מכתיבות קצב פעולה רגיש וקשוב לתהליכים אורגניים מחמירים; ותוצאות התהליכים המורכבים האלה אינן זקוקות לחללי תצוגה גדולים. ההתכנסות לעבודות הדפס קטנות-ממדים ומוגבלות בצבעוניותן מאפשרת לאמנים לזקק אמירה אישית המחפשת רובדי עומק – ונותנת מקום לאופני ביטוי ביקורתיים מבלי שאלה ילבשו צורה של הצהרה בוטה ותעמולתית. גם אמירות קשות הופכות בעשייה ההדפסית למחאה אינטימית, מופנמת, לא מתלהמת.
לתערוכה הוזמנו אמנים המייצגים צדדים שונים של החברה הישראלית, כאלה שהיו חיילים וכאלה שלא, לאו דווקא כאלה שהציפייה הטבעית היא שיהיו "מוסמכים" לדבר על הנושא - על מנת שיחשפו את נקודת המבט הייחודית שלהם על החייל. בעת אצירת התערוכה יוחסה חשיבות מיוחדת לבחינת נקודות-מבט אלטרנטיביות, גם כאלה שאינן מובנות מאליהן כחלק מהסכמה חברתית רחבה. להבדיל מאמנות המַפנָה מבט פנימה, אל תוך המערך הסגור של שפת האמנות, מתייחסת התערוכה לרגישויות ולעצבים החשופים של החברה הישראלית, בניסיון להראות שהחייל הוא דמות מכוננת, הנמצאת בכל ישראלי, אם כמודל להזדהות ואם כסמל לדיכוי. גישות תיאורטיות כגון אלה של "ההיסטוריונים החדשים", המעוררות מודעות לנוכחות הנרטיב הערבי לצד הנרטיב היהודי-ציוני משפיעות על היצירה ועל הפרשנות של עבודות האמנות העוסקות בדמות החייל כיום, מכיוון שבמקרה זה אין אפשרות לנתק בין האמנות לבין הקונטקסט ההיסטורי והפוליטי שבתוכו היא נוצרת. מתוך קבוצת האמנים העוסקים בהתמודדות עם השדה התרבותי המשיק לצבא, חיילים ומיליטריזם מקומי נבחרו בתערוכה זו אמנים ואמניות המשקפים חתך אֶתני, לאומי ומגדרי של החברה כולה. האמנים בוחרים להתמודד עם דמות החייל כיֵשות המקרינה על הווייתם הפנימית ומחייבת אותם להתעמת אִתה. מיצירותיהם עולה דמותו של החייל כגבר צעיר הנתון בקונפליקטים מוסריים ומושלך אל תוך סיטואציות בלתי אפשריות, הנכפות עליו מעצם היותו חלק ממנגנונים אידיאולוגיים וממסדיים גדולים ממנו. בו בזמן עולה השאלה באילו תקופות מאבד החייל את אנושיותו וערכיו, ומה הם המנגנונים המאפשרים את אובדן הצלם.
בתערוכה מוצגות עבודות המעמידות במרכזן את גופו של החייל, במטרה לבחון את הדרך שבה מיוצגים הגופים הגבריים על ידי האמנים והאמניות וללמוד ממנה על הקשר בין גוף ללאומיות בביטויו החזותי. ההתמקדות בגופו של החייל כמסמן סימבולי של מצב הרוח הלאומי הניבה בעיקר דימויי הרס, פציעה והתפוררות. ארז ישראלי ואלעד קופלר מבקשים לעצמם פסק-זמן להתבגרות לפני שייאלצו לצאת החוצה ולהשתתף במשחק הגבריות. הם זועקים להבנת עמדתם, עמדה פּיטֶר-פֶּנית של ילד שעדיין אינו מוכן להתבגר. איה בן רון ודינה שנהב מתמקדות בעמדה מגוננת, אִמהית, בראיית החייל הפצוע והתשוש כילד/פרח פגיע. גם אצל משה גרשוני עולות תחושות של עייפות, התפוררות וטראגיות בהקשר זה. רוח זו מאפיינת חלקים נרחבים בחברה הישראלית-היהודית ב-2008 ואת המציאות החברתית שנוצרה בה, זו שיותר מכול מעידים עליה הזעם וההתמרמרות שבהם מתייחסת חברה זו לאובדן חיי חיילים במלחמה האחרונה. נדמה כי אין עוד לגיטימציה עממית לשליחת חיילים למלחמות, ואין עוד מלחמות המוגדרות כ"צודקות". חוסר-האונים של האמנים לנוכח הממד הבלתי-נשלט של הסכסוך מוליך אותם לסוגים שונים של בריחה: אם בריחה בזמן, לתקופות היסטוריות ותרבותיות אחרות, כמו בעבודותיה של שרון פוליאקין, אם בריחה באמצעות התעלמות, מחיקה והדחקה (ורד חרותי), ואם בריחה לפנטזיות וירטואליות (אלעד קופלר) או בדיוניות-קולנועיות (יגאל עוזרי). לעומת מבטו של האמן היהודי, המדגיש את הווייתו של החייל כאדם פגיע, כואב ורגיש, נתפס החייל בעיני האמן הערבי כנציג השלטון, הכוח וההגמוניה. הסטאטיוּת במיקומם החברתי של ערביי ישראל מראשית שנות המדינה ועד היום באה לידי ביטוי בעמדתו של פריד אבו שקרה, הרואה את החייל הישראלי כנציגהּ של השקפת-עולם מדירה ומתנשאת. התחַקוּת אחר עמדות-המוצא של האמנים יוצרי עבודות האוסף, כגון עמדותיהם של ישעיהו שיינפלד, שמעון אבני, שמואל כ"ץ ומשה טמיר, מצביעה על התעלמותם המוחלטת מנקודת-המבט הערבית; ואילו בתרבות התצוגה של תערוכות האמנות בשנים האחרונות, כמו גם בתערוכה הנוכחית, נוצר מרווח תרבותי מסוים, המאפשר גם מתן ביטוי לעמדות ולנקודות-המוצא של הצד הערבי-פלסטיני. יוצאי דופן מבין אמני האוסף הם יגאל תומרקין ואיווט שצ'ופק-תומא שהבחינו עוד בתקופת האופוריה שליוותה את הניצחון במלחמת ששת הימים בסוגיות הבעייתיות שנשא בחובו כיבוש השטחים ובמחיר הבלתי נסבל של המלחמה.
תצוגה זו של הדפסים בני תקופות שונות מייצרת מבט פרספקטיבי רחב יריעה, שממנו משתמע כי כולם קורבנות בסכסוך זה: החייל שגופו, נפשו ועצמיותו מנוכסים למשהו שמחוצה לו, למשהו שהמדינה מכתיבה אותו, האשה שפרי בטנה נגזל ממנה והערבי המוּדר והמנודה. כאמנים מייצג כל אחד מן המשתתפים בתערוכה את תחושת הקורבנוּת הפרטית שלו. אך מה שהשתנה בעמדות המהותיות מאז ימי תש"ח, בהשוואה לעבודות הנוצרות כיום, הוא היכולת להכיר בריבוי ובשונוּת של הנרטיבים, ובכך שכל צד בסכסוך זכאי לבטא את כאבו הפרטי ואת זהותו רבת-הפנים: האנושית, הלאומית והמִגדרית.