print

קיץ

אוצרת: סיגל ברקאי

15.6.2006 - 14.10.2006

קיץ ישראלי. שמש, חום, זיעה, לחות, ים, פירות קיץ, משחקי ילדים, חופש גדול. אמנים ישראלים רבים תיארו ביצירתם את הקיץ המקומי. חלקם מדגישים את פניו השמחים והמאירים, חלקם – את המועקה ואת הכבדות שבחומו ובלהטו. תערוכה זו בוחרת להתמקד בכמה מפניו המוכרים של הקיץ, ולבדוק כיצד התוו את פני הקיץ האמנים המיוצגים באוסף מוזיאון פתח תקוה לאמנות.
בתערוכה מרוכזות יצירות המתארות את חוויית החיים לחוף הים התיכון; הריטואל העונתי של הבילוי על שפת הים בימי הקיץ: מקום מפגש של ילדים ומשפחות, של משכימי קום, שחקני מטקות, דייגים וספנים. חילופי השעות מבוקר עד ערב משפיעים על הצבעים ועל משיחות המכחול. בכל שעה משעות היום הים משנה את פניו, ומתעטף באווירה הנעה ממרץ וחיוניות בשעות הבוקר, ללאות הצהרים ועד למלנכוליה דקה שבשעת שקיעה.
אצל נחום גוטמן מהווה חוף הים אתר של שמחת חיים, של אחווה, שיתופיות ויצירה. בהדפס האבן שלו, אניות בשמש גדולה, מביאה עמה האנייה המגיעה אל החוף מטעני סחורות וחומרים, שמהם תיבנה הארץ. סביב פעילות זו נראים אנשים מנופפים בידיהם, קוראים קריאות כיוון ומניפים תיבות עצומות תחת השמש הקופחת. האנייה, ביצירתו של גוטמן, היא סמל לעמל מבורך, לבנייה חלוצית ולקשר עם העולם הגדול.
תחושות שונות בתכלית עולות מציורו של איזידור אשהיים, מתרחצים בים. טכניקת הציור בשמן על מצע עץ לבוד מכתיבה מלכתחילה פני ציור כהים ואטומים. בנוסף לכך עושה הצייר שימוש בצבעים קרים וכהים ובמגע מכחול עמוס וכבד. שפת הים של אשהיים יכולה הייתה בה במידה להימצא בים הצפוני או בים השחור, ולאו דווקא בארץ ישראל. דמויות הרוחצים בים של אשהיים הן חסרות זהות, כבדות ויגעות. דומה שחומו הכבד של הקיץ אינו ממלא את האמן בחדווה ובשמחת חיים, אלא מכביד על התחושות ומעיק על הנשימה הציורית.
ציורו של אליהו סיגד משחקי ילדים, מתמצת בצבעיו העליזים, בתנועתן הזורמת והעגלגלה של הדמויות ובכתמיותו הדינמית, את מהות החופש הגדול. הציור, שנעשה בשנות השישים, מייצג ילדים ישראליים של פעם, לפני עידן הטלוויזיה והמחשב, ילדים שבילו את מרב זמנם הפנוי בפעילות גופנית וחברתית בחצר המשחקים.
ציירים רבים התמודדו עם האקלים הישראלי החמסיני, המסנוור, עם האור הבולע בעוצמתו את הכול, ולעתים מותיר על הבד הלבן רק סימנים מופשטים אחדים. גישה זו מיוצגת בתערוכה הנוכחית באמצעות ציורה של פניה ורבין, קיץ. אין בציור זה ולו טיפה של חסד. הכול מואר באור אחיד וחסר רחמים. בציורים אחרים בתערוכה מופיע דווקא הצל ביתר הדגשה, כאילו הכמיהה לרגע של מנוחה מלהט השמש מדרבנת את הציירים להדגיש את הצל בגוונים קרירים, כחולים-ירוקים.