אומללות נשגבת: תערוכה קבוצתית

תערוכה קבוצתית – 21 אמניות ואמנים

האמנים: אדל אבדסמד, דוד אוריה, צוקי גרביאן, נטע דור אדן, גרגור הילדברנדט, קארל הנדל, גיא זגורסקי, מנאר זועבי, רון חן, אדם יקותיאלי, דינה יקרסון, ליאב מזרחי, רמי מימון, היראקי סאווה, אלדר פרבר, יערה צח, מרב קמל וחליל בלבין, נעמי קרמר, גדעון רובין, ליאור תמים

אוצרת: מרי שק

כצורת ביטוי אמנותית ראשונית וטהורה, הרישום הוא מטאפורה למצב קיומי של רִיק. דווקא הצמצום שבמהותו – הקו – מקנה לו בתערוכה זו כוח המתפשט אל מחוזות של אמנות מושגית טעונה, הבוחנת את גבולות המציאות ועוסקת בשאלות של זהוּת, טראומה וזיכרון. המעבר מקו פיזי לקו רעיוני מתרחש כאשר הקו הופך מכלי של ייצוג לכלי של הבעה, חשיבה, תנועה וחוויה. הקו הפשוט לכאורה נמתח לעתים ליצירת קו שבור, אם עיקש ואם מרוקן, המהדהד את שבריריות חיינו, את התפרים הגסים של חברה מתפוררת, את הפצעים הפתוחים שאינם נרפאים. במובנים רבים, אובדן הוא המכנה המשותף לכל העבודות בתערוכה – תחושת אובדן אוניברסלית שמעֵבר לאישי; אובדן של משמעות, של ביטחון, של שלמוּת. הן נעות בין מלאוּת שאינה קיימת עוד לבין חלל ריק המתמלא בזיכרון, באֵבל או בתקווה שברירית. העבודות כמו שואלות: מה נותר מהרוח האנושית כאשר הגוף חולה או מוכרע? מה קורה לזהוּת כשהיא נאלצת לעבור טרנספורמציה? הצירוף האבסורדי "אומללות נשגבת" מרמז שגם ברגעי השפל תיתכן לפעמים הִתעלות; שגם בשבר מתגלה לעתים יופי; שגם באומללות עשויה להימצא נחמה. העולם מתהפך והאמנות נותרת, לא כעוגן אלא כלחישה; לא כהסבר אלא כשאלה; לא כפתרון אלא כמרחב שבו אפשר, ולוּ לרגע, לנשום.