אורית חופשי: תאי בקרה

זוכת פרס לזר לאמנות עכשווית
על פי ההגדרה המילונית, נוף הוא סך-כל התכונות הצורניות המאפיינות מרחב כלשהו, כלומר מכלול הנתפס במבטו של הסובייקט האנושי ומפורש על-ידיו. בלשון המשנה, המונח מתייחס לחלקו העליון של עץ או צמח הבולט מעל פני הקרקע. בגיאומטריה, מרחב הוא חלל תלת-ממדי, ובהקבלה – מקום שגבולותיו רחוקים זה מזה, מרווח ורחב-ידיים. בעברית, המלה "מקום" נושאת מניפה של משמעויות: שטח או נפח פיזי מוגדרים במרחב; מושב; דירוג בהרכב, בטבלה או בתחרות; ציון גיאוגרפי; וגם רווח וחלל: "יִקָּווּ הַמַּיִם מִתַּחַת הַשָּׁמַיִם אֶל מָקוֹם אֶחָד" (בראשית א, ט), או "וְקָבְרוּ בְתֹפֶת, מֵאֵין מָקוֹם" (ירמיהו ז, לב); לבסוף, בהשאלה, "המקום" הוא כינוי לאלוהים.
עבודתה של אורית חופשי (נ' 1959, קיבוץ מצובה) מנסחת את הפרשנויות המצטלבות של מושגי הנוף, המרחב והמקום, בעודה שבה וחוזרת אל הגלופות שמהן היא יוצרת דימויים הבוחנים את הריבוי שלהם, הגלגולים שלהם ואופני ממשותם – ובה-בעת גם את צלליותיהם, רוחות הרפאים שלהם. פעולותיה החומריות והצורניות, הרעיוניות והנפשיות, הן כשלעצמן נוף, מרחב ומקום, הנושאים בחובם היסטוריה וזמן, יחסי תרבות וטבע. האדמה והמים, בני האדם ובעלי החיים, כמו נוצרים אלה מתוך אלה, מבכים אלה את אלה, מְחיים אלה את אלה. עבודותיה של חופשי הן גוף הבודק את עצמו, את שרידותו, את אובדנו, כארכיון חזותי הנושא עקבות של זמן היווצרותו. 

הדימויים שחופשי יוצרת הם נופים לאו-דווקא מזוהים; הם שרויים בחורבותיהם, אולי בבריאתם, במרחב ביניים שבין מקום קונקרטי לשום-מקום; הם נפתחים כחתכים, כמקצבים, כהדהודים, כאשר האדמה הבקועה, הגועשת, תופסת את מלוא המבט, באין יחסים שלווים או נשלטים בין הדמויות המופיעות ביצירות למקום שבו הם מצויים, ובין המתבונן ביצירות לנופים הנפרשׂים בפניו. בתנועה הסיסמוגרפית המתמשכת, האופק מתערער ופני השטח מתפרקים.
השפה ההיברידית של חופשי מורכבת מחיתוכי עץ על ניירות מלאכת יד, לוחות העץ ששימשו להדפסים, גלופות עץ חתוכות שלא הודפסו, רישום וציור בדיו ובעיפרון, ראבינג (מיחוי), הדפסי מונוטייפ ומיצבים בחלל. בתערוכה תאי בקרה כל אלה מתלכדים למבנה כולל, פנורמה חזותית שאפשר להיכנס אליה, לעיין בה, לחיות בתוכה, להיזכר באמצעותה. 
חיתוך העץ, שמקורו במאה התשיעית לסה"נ במזרח אסיה, הוא העתיק מבין טכניקות השכפול המבוססות על מצע והעתקים. טכניקת הדפס זו הגיעה לאירופה במאה ה-15 והפכה לאמצעי מרכזי להפצת דימויים, תוך שכלול טכני והעֲמקה של כושר הייצוג. בזרמי המודרניזם, ובעיקר באקספרסיוניזם, חיתוך העץ היה לכלי מחאה אתי-פוליטי הטעון במשמעות נפשית וחברתית עמוקה. 

יצירתה המונומנטלית של חופשי, שחיתוך העץ בתשתיתה, מערערת על ההבחנה בין גלופה, דימוי ואובייקט, בין מקור לשיעתוק, ומתהווה מתוך שליטה וירטואוזית, ציורית ופיסולית, באמצעי הביטוי השונים. הדימויים שהיא יוצרת, עקבותיהם והדיהם, נצברים לכדי ארכיון שממנו היא ניזונה כל העת ליצירת קומפוזיציות ומשמעויות חדשות. העבודה על היצירות גדולות הממדים היא אינטנסיבית ודורשת מאמץ פיזי רב: רישום, חיתוך הדימויים בלוחות העץ, הדפסה ידנית באמצעות שפשוף כף עץ על גיליונות נייר עצומים, גיוון ושליטה בעוצמת לחץ ההדפסה, המשך פעולות הרישום, המיחוי וההעֲברה, ולבסוף יצירת חיבורים ומבנים המורכבים מגלופות העץ, מהניירות, ובמקרים רבים – משניהם גם יחד. במשך שנים ראתה חופשי בצבע לא יותר מהסחת דעת – אך בעשור האחרון התגוונה פאלטת הצבעים שלה, המונוכרומית בעיקרה, במקביל לשילוב שיטות הדפס ורישום נוספות, בניסיון להעמיק ולהעצים תחושות של ניכור וזרוּת, מתח ושבר קיומי.

     התערוכה הנוכחית, רחבת ההיקף, מציגה מהלך עכשווי לצד עבודות מוקדמות יותר ומובילה את הצופה אל מעמקי הדיאלוג של ההדפס עם אמנות המיצב, את הדימוי המודפס עם החוויה המרחבית. ההדפס – כמדיום משעתק, נייד וארכיוני המסמן זמן היסטורי – נפגש בה עם המיצב כמדיום חד-פעמי, תלוי מקום וזמן, מדיום הווה. לתוך כל זה מחדירה חופשי לראשונה פריטי רדי-מייד, תאי בקרה: מבנים תת-קרקעיים המשמשים בתשתיות ביוב, ניקוז, חשמל ותקשורת ועשויים על פי רוב מבטון או מחומרים פלסטיים. הדימוי הציורי של תאי הבקרה מעומת עם נוכחותם כאובייקטים ממשיים המַתווים את מרחב התערוכה.     עבודתה של חופשי משוחחת עם האוניברסלי והאל-זמני, ובה-בעת היא נטועה במציאות ההיסטורית והפוליטית המקומית. כבת לניצולי שואה הפועלת בישראל, בזמן "עכשיו" השרוי בסחרחרת של אלימות, עבודתה חדורה בתודעה של עקירה, הרס ומלחמה. היא נושאת בתוכה את הנוף כמתח מתמשך בין טבע לתרבות, בין בנייה להתפוררות, בין זיכרון למחיקה, כטראומה פעילה בהווה. תאי הבקרה, כרכיב בלתי נפרד ממערכות הקיום העכשוויות, נקשרים אצל חופשי בעיקר למשאב החיוני של המים ולמאבק עליו, כחלק מהשליטה בטבע, באדמה, במקום. ז'אנר הנוף באמנות הישראלית קשור מראשיתו בכינון הזהות הלאומית, במבטים של שגב ורומנטיקה, של ייצוג המקומיות והפשטתה בנראטיבים מצטלבים וסותרים, של ראייה ועיוורון. המהלך הקולנועי-פנורמי של חופשי מדמה חפירה ארכיאולוגית שהולכת אחורה וקדימה מנקודת המוצא בהווה. הזמן בעבודותיה אינו ליניארי: הוא שב ומופיע כהבזק, כפצע פתוח. בדומה לשרידי התשתיות והמונומנטים, גם הדמויות האנושיות והחייתיות הן עדוֹת להתרחשויות ובה-בעת חלק בלתי נפרד מהן; הן פונות מהן הלאה ובה-בעת נטועות בתוכן בעיקשוּת, במחוות של אבל ותוגה. המראות הגועשים של יצירתה, הכל-מכילים, הם חורבות חומריות ותודעתיות הנחוות בגוף וקוראות לצופה להתכנס אל פני השטח, אל המעמקים של דפוס הפעולה.