אסף הינדן: A Site for Sore Eyes

אסף הינדן (נ' 1988) חושב את מדיום הצילום תוך מודעוּת למנגנוניו, לגבולותיו ולתנאיו ההיסטוריים. עבודתו נעה בין פרקטיקות מבוססות-עדשה לבין פעולות של איסוף, שימור וארכיון, ובוחנת כיצד דימויים נוצרים ונשמרים.
סדרת העבודות החדשה של הינדן מפגישה שלושה מוקדים גיאוגרפיים ורעיוניים: האתר הארכיאולוגי בפומפיי, הנוף הגעשי בעמק אוואקודאני (Owakudani) ביפן, וסטודיו לפיסול באקדמיה לאמנויות יפות באנטוורפן. בתערוכה A Site for Sore Eyes מותכים שלושת האתרים לאתר מדומיין, שבו מתקיימים זה לצד זה שרידים, כיסויים, תוספות ופעולות שימור ושִחזוּר. באתר זה העולם מופיע מבעד לתוספות, שבהן ההיסטורי מתגלה ופועל בהווה כריבוד מתמשך של זמן וחומר. המחקר החזותי של הינדן בוחן כיצד אתרים ומנגנוני תצוגה מעבדים עבורנו את הזיכרון וכיצד שלבים שונים של תיווך, הנגשה, כיסוי וחשיפה הופכים את פני השטח למוצג תרבותי. כך נחשף האופן שבו התערבויות אנושיות משמרות את העבר ובמקביל מגדירות כיצד נראה אותו וכיצד נבין אותו.

הינדן מתעד את פומפיי כאתר ארכיאולוגי שהוא בה-בעת גם מרחב תצוגה: אבן עתיקה, עקבות בליה ושאריות כימיות נפגשות בו עם התערבויות אנושיות בדמות גשרי הנגשה, מעקות ותוספות הנדסיות עכשוויות; תצלום מוגדל של קיר עם סיכות ייצוב – סיכות מתכת שמחדירים מְשמרים כדי לחבר בין שכבות הטיח ולמנוע קריסה של קטעי קיר רופפים – ממוסגר מחדש בפעולת הצילום  כארטיפקט ארכיאולוגי-עכשווי. המפגש בין חומר הנושא את סימני הזמן לבין תוספות חדשות המבקשות למסגר ולשחזר אותו, מסמן את המתח בין שימור, שִחזוּר ואחיזת עיניים. הפארק הארכיאולוגי של פומפיי הוא אפוא מרחב שהעבר נישא בו אל תוך ההווה באמצעות הליכים ארכיוניים של ארגון ותצוגה.

סדרת התצלומים מן העמק הגעשי הפעיל אוואקודאני ביפן – "העמק הרותח" או "עמק הגיהנום הגדול" ביפנית – מתמקדת בפני שטח המתגלים על סף תסיסה. פליטות גזים, אדים חמים ומשקעי גופרית צהובים יוצרים נוף דיסטופי, שבו חומר גיאולוגי קדום נפגש עם תשתיות תיירות עכשוויות. הצהוב הכמעט רדיואקטיבי, ההפשטה והגופניות של הנוף מחדדים את מופע האתר כתופעת טבע וכחוויה מתווכת בעת ובעונה אחת. מרחב הסף הזה, הידוע בנופי ה"מאדים" שלו, מתגלה כטבע שהתיווך וההתבוננות עצמה מעצבים את משמעותו.

המוקד השלישי – סטודיו לפיסול באקדמיה שבה למד הינדן – מתפקד כאן כאתר חפירה הפוך בגרסה קרובה ואינטימית – מקום שבו מה שמצוי עדיין בתהליך עבודה כבר נדמה כשריד. הפסלים, המכוסים ביריעות ניילון לצורך הגנה, נראים כגופים שנעצרו בזמן. הכיסוי שומר עליהם אך גם מעצב את המראה שלהם, כאשר התיעוד מקדים את השלמת הפיסול והופך את הפסל לעדוּת. הסטודיו של האמן – שבו מחוות לתולדות האמנות (הולדת ונוס של בוטיצ'לי או העבד המורד של מיכלאנג'לו) נתונים בחלל עבודה יומיומי לצד פחים ומטאטאים – נעשה זירה שבה הפעולה הארכיאולוגית והמעשה האמנותי נשזרים זה בזה.     בין פומפיי הקפואה בזמן, הנוף הגעשי והסטודיו, שם התערוכה – ASite for Sore Eyes – מחליף את המלה sight מן הביטוי האנגלי במלה site. ההיסט הזה מעביר את מוקד המשמעות מן המראֶה אל המקום, אך משמר את הזיקה לעין ולפעולת הראייה. השם מחזיק יחד אתר ומבט, מרחב והתבוננות, ומְקדם – כבר ברמת הלשון – את אחת השאלות המרכזיות שהתערוכה מעלה כאשר היא נוגעת בראייה עצמה. מעֵבר להצבעה על מה שנראה באתר, התערוכה שואלת כיצד האתר עצמו מעצב באופן פעיל את תנאי הראייה, החוויה והזיכרון של הצופה. העבודות מעכבות את המבט במקום שבו העולם נעשה ונראה: בשכבות התיווך, במבנים התומכים, בכיסויים, בתוספות ובמחוות השימור; באופן שבו הדימוי נמסר לעין ולגוף ומקבל ממשות בחלל התצוגה. עבודתו של הינדן מציעה האטה, התבוננות וחקירה של התנאים המאפשרים לדימוי להופיע ולהתקיים. הינדן מזמין את הצופה להיכנס אל תוך אופני הבנייה של האתר, אל הדרכים שבהן חומר הופך לעדוּת ומופע חזותי נושא בחובו זיכרון – וגם את אפשרות הדמיון.