דני מיכאל רוזנברג: היי, הייתי פה וחשבתי עלייך

בסיפור הקצר "פונס הזכרן" של חורחה-לואיס בורחס, מתואר צעיר שבעקבות תאונת רכיבה ניחן בזיכרון מושלם: הוא זוכר כל פרט ממה שחווה בימי חייו, אפילו את צורת העננים בכל רקע נתון. עם זאת אין ביכולתו לחשוב, להכליל, להפשיט. דני מיכאל רוזנברג תוהה על מהותם של סיפורים חזותיים ועל יחסם לממשי. הוא שוזר אותם על חוט נעלם ובו-בזמן קורע אותו, והדימויים – כמו פנינים הנושרות משרשרת קרועה – מתגלגלים על המדרגות. מה ההיגיון הפנימי שלהם, הוא שואל; מה הזיכרון שלהם, מה הם מסתירים מאחוריהם.

בתערוכת היחיד המוזיאלית הראשונה שלו, רוזנברג מציג שלוש סדרות ציורים – חוט השני(ם), מחבואים והיי, הייתי פה וחשבתי עלייך – שנוצרו במקביל ואחת אחרי השנייה, בדיו ובצבע מים על נייר. הדימויים בסדרות פורשים בהצטברותם העיקשת את מרווחי הזמן בין הילדוּת לבגרוּת, הנעים בין הכרה להכחשה, בין ביקורת להאֲדרה, בין התכנסות לתשוקה, בין תמימות לאלימוּת. הם יוצרים תחושות של קִרבה והיכרוּת, ובאותה נשימה הם מטרידים ועוכרי שלווה. המסד הרעיוני והרגשי למהלך החזותי של רוזנברג, לפעולת הציור עצמה, מתגלם בליקוט, גזירה וחיבור. פעולת הגזירה, כמוה כגזירת גורל, מתכנסת בסוף למעין חדר פלאות, המעלה באוב את מה שנפלט ונעלם. מילים ודימויים נדחקים אל מגירות הזמן החולף, כעיזבון הנשלף משם באופן שונה בכל פעם.

בסדרה מחבואים כלולות עבודות שבמרכזן חפצים, מקומות או אירועים, שהקשר ביניהם שרירותי לכאורה: בובה של מלאכית מחרסינה; מראֶה בחורבות הווילה של מוסוליני ברודוס; זכרון כף יד של חבר ילדוּת צבועה באקריליק אדום; שיירים ממסיבת יום הולדת שבע-עשרה; רגע במשחק מחבואים שבו הילד מסתתר מתחת לשמיכה הנראית כמו תכריך; דגם של קתדרלת מיינץ המופיע בסרט "איש הפיל" של דיוויד לינץ'; תמונת סבתו של רוזנברג כילדה, עם משפחת חברים, על חוף הים בארץ אחרת. צבר הדימויים פורשׂ מניפה של היסטוריוֹת אפשריות, המתכנסות ונפרמות שוב ושוב עם כל מבט חוזר תוהות על תפיסת הגורל בדיעבד.

הדימוי Der Rote Faden – חוּט הַשָּׁנִי – שימש בספרות הגרמנית כמושג ביקורתי שעיקרו הצורך בלכידוּת והמשכיות נראטיבית, אישית וקולקטיבית, בעולם המתאפיין בפירוק, אי-סדר ואי-גיון. הסדרה המוקדמת והאישית מבין השלוש, חוט השני(ם), פורשׂת אלבום משפחתי של מבטים במצבי הסתגרות וקִרבה, הלוכדים את תחושת הזמן, הכאב והאהבה במציאות. 

הסדרה היי, הייתי פה וחשבתי עלייך, כשם התערוכה כולה, מתמקדת ב"אחיזת עיניים" (trompe l’œil בצרפתית) – טכניקת ציור שיוצרת אשליה ריאליסטית. רוזנברג מגיב למסורת זו ביצירת תמונות בתוך תמונות, שבהן מצורפים דימויים למילים על רקע מצע עץ. בתוך המרחבים המודעים שהוא יוצר, הוא מחבר בין קטעי טקסט מתוך יצירות ספרות נודעות – למשל של תומס וולף, העוסק בזמן החולף וברגעים פרוזאיים שוליים לכאורה אך מהותיים ביותר; של נטליה גינצבורג, העוסקת במלחמה, בהרס ובאובדן; ושל ברונו שולץ, המהרהר בתעתועי הזמן ובמופעים פנטסטיים של אלימות הקיום – או בין פתקים יומיומיים שהופנו לאמן לבין ציורי ילדים, ציטוטים מתולדות האמנות (ז'אן-בטיסט שרדן, ג'ון קורין), ורישומים של פריטים ביתיים. המבט הצופה משוטט בין הזמנים ובין המראות, משחזר את מהלכם.
עקבות של אנשים, חפצים, זיכרונות ואירועים, צפים בתערוכה כדימויים הנערמים, נשזרים ורודפים זה אחר זה. יחד הם רוקמים מהלך של תשוקה והתרפקות על מעשה הייצוג – ובו-בזמן מסמנים את חוסר האפשרות שלו, את כישלונו. בריבוי שלהם הם מגלמים את הציור כמלאכת חיים, מעשה הישרדות.