טל שושן: קחי אותי מכאן

אוצרת: אירנה גורדון

12/08/2021 -

11/12/2021

טל שושן: קחי אותי מכאן

אנחנו צועדים אל תוך נוף שהוא תפנים, חלל חבוי שקירותיו נפרצו והוא נגלה במוּכּרותו ובזרותו כאחת. החלל מזמין ומושך אותנו פנימה בחושניותו המישושית, בעושרו הצורני, ביחסים בין האובייקטים השונים בתוכו; אך ככל שאנחנו נכנסים ומתקרבים לדברים אופפת אותנו תחושת אסון שהתרחש, בזמן שעמד מלכת ובסימני טבע ותרבות שכמו קפאו ברגע מטלטל אחד. טל שושן חוקרת את הזיכרון הטראומטי שטמון בחומר ובדימוי המתהווה מתוכו. בשפה פיסולית המבוססת על חומרי טקסטיל והאומנויות הקשורות בו, ידניות ותעשייתיות כאחת, היא ממפה את המרחב, את הזמן ואת מסעות הגוף הדומם והחי בתוכם. 

את המסע הנוכחי היא מכנסת למקום שבו הכל מתחיל, לסטודיו שלה, שאותו היא מביימת כחדרה של תופרת בת-דמותה. הסטודיו של שושן הוא מקלט תת-קרקעי ובו חלון קטן אחד, ועליה לפנותו בעִתות מלחמה. קירות הבטון העבים עושים אותו קר מדי בחורף וחם מדי בקיץ. האור בו ניאוני ותעשייתי, וברקע עומד איום מתמיד של פינוי עירייתי. מתוך המרחב הזה נבראות עבודותיה כעולמות דיסטופיים בהווייתם. התחינה "קחי אותי מכאן" – המהדהדת בתודעתה בעקבות ביקוריה בבתי חולים כמלווה של בת-משפחה קרובה – מבטאת את הרצון להימלט מהמרחבים המְכלים שבהם אנו נתונים.

על ה"תופרת" משתלט הרעיון, כי באמצעות היצירה תוכל להתמודד עם זמניותם וארעיותם של דברים ושל אנשים; וכי באמצעות מעשה התפירה, המְכלה והורס ובה-בעת יוצר מחדש, תלמד לא לפחד מהשתנותם של הדברים, מהתבלותם, היפרדותם והתפוררותם. האמנית ה"תופרת" ניגשת אל חומרי הגלם ומתחילה במלאכה. היא הולכת בעקבות חוטים פרומים ובוחרת לעבוד על טקסטילים שונים, כמו בגדים שלקחה מהארון האישי והמשפחתי, או מצעים, מגבות, שמיכות, כריות ושטיחים מהסביבה שלה ושל הקרובים לה: כאלה ששימשו לניגוב ולכיסוי, שהוכתמו בזיעה ובנוזלי גוף, שאותם כבר כיבסה, קיפלה, תיקנה, הלבישה. האובייקט הראשון שנטלה לידיה הוא חולצה שלבש בנה מגיל שנה עד ארבע, ודרכה היא מתעמתת עם פוטנציאל האובדן הגלום בה – עם השתנות הגוף, ההזדקנות, החולי. היא ביקשה לשמר את החולצה כאלמנט סמלי, ובה-בעת לפעול עליה באופן שיכין אותה לסופיותם של הדברים. הפעולות שעשתה על החולצה הסתכמו בהרס ובבליית פני השטח.

ה"תופרת" מכסה את הטקסטילים בשכבות של נייר עיתון, ואז בנייר משי לבן ורך המשמש לעטיפת חפצים יקרים, ועליהם היא תופרת, תפירה רנדומלית וסיזיפית. בשלב הבא הטקסטילים עוברים טבילה במים, ייבוש ואז חיתוך או גירוד ושפשוף, עד ששכבות הנייר נתלשות ומתפוררות בעוד התפרים ממשיכים להחזיק במה שנשאר, בקרעי העיתונים והנייר. פני השטח המתקבלים לבנים בחלקם הגדול, כמו לאחר אסון. התפירה מחזיקה את הדבר, מהדקת אותו אל עצמו, שומרת עליו מפני השינויים החלים בגוף, הגדילה, חוסר הנחיצוּת, היעלמותו האפשרית של בעל הבגד, העתיד הלא-ידוע וסכנת הפירוק של המרחב הביתי. ועדיין, חרף הפעולה המשמרת, האובייקט הטקסטילי מראה סימנים של חולי גופני והזדקנות, שכן הוא לא רק מתפורר אלא גם מלבין.

מסעה של שושן בסטודיו-בית הוא חוויה פרטית ובה-בעת הוויה קולקטיבית, המתגלמת בטקסטיל סמלי-לאומי – דגל שעורטל ממשמעותו. הדגל ניצב מוּטה ובודד כסמל נטוש מול שאר הטקסטילים הפרושֹים על הקיר, מתוחים כמפות המסמנות מקום שהיה ונעלם, או כזה שעתיד להיות. המרחב כולו אוחז בתוך כך את יחסי הטבע והתרבות. הבגדים והחפצים חוזרים למקורם הגולמי במרקמים המזכירים אורגניזם חי, טחב, ריקבון וסחף.

בסדנתה של האמנית התופרת, המלאכה הנשית המתקנת והחקירה החומרית מצמיחות מטֶה המחולל הרס ובריאה, ומצווה עלינו להתעמת עם הפחדים והכאבים העמוקים ביותר תוך התענגות על העשייה העמלנית, על החומריות המהפנטת ועל הקומפוזיציה שאינה מרפה.