אסף רומאנו: מארץ צבי ותבהלה

הציור של אסף רומאנו (נ' 1964, עכו; חי ויוצר ביישוב הקהילתי הר חלוץ) מפגין מחויבות למרחב האנושי, שמתערער בדיוק במקומות שבהם נדמה כי המציאות בו מוּכּרת וברורה. רומאנו – שהחל את דרכו בצילום, אך מאז שנות ה-90 של המאה ה-20 מעמיד את הציור במרכז יצירתו – מציג בתערוכה ציורים ורישומים, שנעשו בחלקם מתוך התבוננות ישירה ובחלקם על בסיס תצלומים ודימויים צילומיים הלקוחים מסרטים או מהאינטרנט. העבודות קשורות לכאן ועכשיו, ועם זאת, במתח מורגש בין קרבה לריחוק, יש בהן מן החלום, מן הבלתי נתפס. דימויים נטורליסטיים לכאורה של בעלי חיים וצמחים מופיעים לצד ייצוגים אנושיים וכמו מזכירים שהמבט עצמו מבקש להחזיק בחולף, שלא  על מנת להנציחו אלא כדי להכיר בחוסר היציבות שלו.

     "ארץ הצבי", הכינוי לארץ-ישראל בספר דניאל, נגזר מן השורש השמי צ-ב-י המציין רצון – רצון לדבר הטוב. זה מקורו של השימוש התנ"כי במלה "צבי" במובן של תפארת, יופי והדר – וחז"ל הוסיפו וקשרו את "ארץ הצבי" לבעל החיים הנפוץ בנוף הארץ. "ארץ הצבי" היה למושג טעון בהתייחס לנוף או מרחב רווי בהקשרים של אידיאולוגיה, שייכות וזהות, ובה-בעת גם למלחמות והקרבה: "הצבי ישראל, על במותיך חלל: איך נפלו גיבורים" – כך בקינת דוד על שאול. התחילית "מ" בכותרת התערוכה – "מארץ צבי" – מסמנת אותה כאיגרת עתיקת יומין, תשדורת המאותתת על סכנה קרובה או הד המגיע מן העבר ומתגלגל אל ההווה.

     הציור איל נכחד מתבסס על תצלום של רומאנו, המתעד ניסיון שנכשל להחזיר איל לטבע בכרמל. החיה מופיעה בו בתוך עיגול המזכיר מבט מבעד לעדשה של משקפת או מצלמה, ואולי סימון של מטרת ירי. העיגול מתפקד כגבול וכמסגרת: מצד אחד הוא מדייק את המבט, מצמצם אותו; ומצד שני הוא מטעין את הדימוי במשמעות כפולה של חיבה וטרף, משיכה ואִיום. העיגול לא מסמן רק טכנולוגיה של מבט; הוא בה-בעת גם סמל של סגירוּת, ולעִתים גם של חיזיון פנימי — מעגל שדרכו החיה מחזירה אלינו מבט, כאילו לא היא מושא המבט אלא הצופים בה.

     ברישום צבאים, הקוויות העדינה של זוג החיות המביטות בנו כמו מדגישה את שבריריות קיומן, את הבהלה האופיינית להתנהגותן בטבע. באתון (פרא בר), אופן ציורה של החיה מקנה לה קיום מיסטי כמעט, שלא מן העולם הזה, שכן עורה נדמה שקוף, מזדכך באור נגוהות עד כדי התפרקות, מהדהד את תצורת האבנים שעליהן היא עומדת. הציור ארנב בר מדברי נושא עִמו אמנם את זכרון הציור הנודע ארנבת צעירה של אלברכט דירר (1502), אלא שכאן הארנב ניצב זקוף כמו עומד על משמרתו, ער לסכנה, כנגד רקע מופשט, חלומי. ברישום ארנבת טרופה מוטלת לפנינו גופת חיה, עדות לסכנת המוות שהתממשה.

     במהלך שנת-אמן במכללת אורנים רשם רומאנו וצייר בחדרי הטבע והפוחלצים של המכללה, וההשראה לרישומי העשבים באה לו בשיטוטיו בסביבת הר חלוץ. רישום עולמות החי וצומח נטוע עמוק במסורת האמנות הארצישראלית. הָחֵל בשלהי המאה ה-19 וראשית המאה ה-20 ועד לימי הקמת המדינה, רישומי החי והצומח של הארץ מילאו תפקיד מרכזי בהבְניית הדימוי של המקום, במונחים מדעיים, לאומיים ואסתטיים. רומאנו מנהל דיאלוג עם המסורת הזאת, אך בדומה לאמנים אחרים הוא גם פורע אותה ומחדיר לתוכה אי-שקט. הוא בוחר לצייר "עשבים" – צמחי "שוליים" – ולפעמים גם דימויים צמחיים פרי דמיונו, שנושאים אופי סוריאליסטי. את הציפורים שהוא בוחר לעבודתו – אף הן שכיחות, חלקן מקומיות, חלקן נודדות – הוא רושם בשבריריותן, כך שאפילו העורב מופיע בביישנותו, בהתכנסותו.

     בתווך מבליחים רישומים מטאפוריים של דמויות אנושיות במצבי מצוקה ואימה: אשה זועקת; אשה עירומה רוקדת עם דמות-צל; אשה רוכנת, מתבוננת לא במים אלא בכתם שחור; אשה נסה מעלטה הדבקה בעקביה – כמתואר בכותרת רישום; או דמות של מין סוכן הנועץ מבט בחלון, שאינו צוהר אל החוץ אלא משטח אפל רישומי, בולע כל. הציור והרישום, כמטרונום של קיום, נד בין עדוּת להתאיינות, בין מבט חוקר למבט שסופג פצע. התערוכה מציבה את המבט במקום שבו הוא מתחיל להיסדק, ואת הדימוי כהבְניה תרבותית וחברתית. מתוך ערעור הדימוי, בינות לסדקים, נחשפת התבהלה.