אורית חסון-ולדר: ציפור בלי מקור

בתערוכתה ציפור בלי מקור, אורית חסון-ולדר יוצאת מנקודת מוצא מוזיקלית שהיא בה-בעת גם משפחתית ותרבותית. בראיון עם דודה, חנוך חסון – ממגלי הכישרונות בפסטיבלי הזמר ומעצבי הקאנון של התרבות העברית החדשה – נחשף פער זהותי-תרבותי טעון: בעוד שבזירה הציבורית הכללית הודרה המוזיקה המזרחית והערבית – במרחב המשפחתי היתה אמו של חסון, סבתה של האמנית, מזמזמת את השיר בין נהר פרת ונהר חידקל, שאת לחנו הכירה בגרסתו המקורית מסוריה, ארץ הולדתה. בתערוכה נשמע השיר בשתי גרסאות המסמנות שני חתכי זמן: האחת רב-לשונית ומסורתית, בזיקה לעבר; והאחרת עכשווית, המגיבה בז'אנר הראפ.

לחנו של השיר, שזומר כשיר אהבה בערבית ובטורקית, הותאם למילים שכתב חיים נחמן ביאליק ועבר תהליך של עיבוד והפשטה כדי להיטיב להשתלב בפנתיאון השירים הלאומי. תהליך זה מדגים את מנגנון ההכשרה שעברה התרבות המזרחית בדרכה להפוך ל"ישראלית". במציאות שלאחר השבעה באוקטובר 2023, שעה שהזהות הישראלית נתונה בשבר עמוק והקשר למקום נעשה שברירי, חסון-ולדר חוזרת לאחור ונאחזת בשפה ובמוזיקה כבחוט עדין, כאשר במרחב המוזיאלי נשמעות הערבית והטורקית לצד העברית. הנהרות שבשיר, הפרת והחידקל, מהדהדים כיום בתדרים פוליטיים טעונים: לא עוד סמל הגעגועים ל"ארץ המובטחת" המקראית, אלא הד למרחב של קונפליקט הנקשר בסיסמה "בין הנהר לים", המאתגרת את עצם האפשרות לייצב משמעות טריטוריאלית וסמלית אחת, קבועה וחתומה.

בתערוכה מוצגות שתי הפקות וידיאו חדשות לשיר זה, שמציעות פרשנויות מוזיקליות-חזותיות שונות המהדהדות זו את זו – ולצדן תחריטים המתארים, ללא קול, תמונות מארכיון פסטיבלי הזמר והפזמון הישראלי. בביצועה של הזמרת, הפייטנית והחזנית הדס פל-ירדן, מוּשבים לשיר העומקים הטורקיים והערביים. הווידיאו צולם במרכז למוזיקה מן המזרח בירושלים, בהשתתפות יניב עובדיה (בגלמה), מוטי גבאי (כלי הקשה), יערה בארי (קמנצ'ה) וגלי וולפשטיין (גיטרה). מנגד, בעבודת הראפ ציפור בלי מקור, שכתבה נעה שבתאי בשיתוף עם האמנית ועם נועה אברון, נוצר טקסט עכשווי המנהל דיאלוג עם מילותיו של ביאליק ועם שיר השירים ומשולבת גם הקלטת קולו של הדוד המזמזם את השיר. הווידיאו צולם במועדון תל-אביבי בתאורה של מופע לילי, כאשר שבתאי מבצעת את השיר תוך מעבר בין מחוות גופניות של מופע ראפ לבין תנועת תעופה כשל הדוכיפת הזהובה, הציפור הלאומית. שיר הראפ נתון בהווה הישראלי ומציע מעין המשכיות מאוחרת לשיר המקורי של ביאליק, שנכתב ופורסם לפני יותר ממאה שנה.     הפנייה אחורה בזמן אל המוזיקה והשפה אינה מחווה נוסטלגית אלא פעולה ביקורתית-פרשנית, המציעה הקשבה מחדש למה שהודחק, הומר או נטמע במציאות של קרע ואובדן. הפרימה והשזירה המחודשת של הצירופים המוזיקליים אינן מבקשות איחוי מלא של השבר ואף לא תיקון, אלא אפשרות לשאת אותו: כהרמוניה מורכבת, פתוחה ומתגלגלת. קול הציפור הנודדת חסר וחוזר, מחפש מקור, פיסת קרקע לנחיתה. המרחב הזה נע בין שירי ארץ-ישראל ה"ישנה והטובה" (על המטען הפוליטי והרגשי שהם נושאים) לבין ראפ עכשווי, פיוט יהודי ושיר אהבה וכיסופים ערבי-טורקי. בלי להתכנס אל אידיאל ה"פסיפס הישראלי", הוא משאיר מִנעד פתוח של תהודה, חיכוך ותנועה.