I'M NOT FINE ART: טינקר שיראי

התערוכהI’m Not Fine ART  נולדה מתוך התנועה הבלתי פוסקת של טינקר שיראי (נ' 1977; מתגוררת במדבר צוקים) בין ההוויה שבתוך המסגרת לבין הדחף הקמאי להיחלץ ממנה. היצירה עבורה היא שפה ראשונית, היוצאת נגד הנטייה לסווג ולקטלג ומבקשת להישמט מצווים של היגיון וזהוּת. מתוך המתח הזה, בין האימפולסיבי לחד-פעמי, עולה התערוכה כמעשה של היווצרות – רגע שבו העצמי נמס אל תוך הדימוי וחוזר אל החיים עצמם.

     המהלך אמנותי של תנועה מתמדת בין חומר לתודעה מתגלם בנדנדה, ששימשה כלי פולחני של ריפוי וטרנספורמציה בתרבויות קדומות. התנודה, כמנגנון קיומי, מַתווה מחזור של אובדן אחיזה והתמסרות למבט, פעולה אסתטית שמערבלת את הסדר המוּכּר ומקנה מקום למצב ביניים מתמשך.

     בתערוכה מוצג ציור חדש באורך עשרה מטרים, שצויר לאורך תשעה חודשים. טינקר מציירת על צִדם האחורי של בדים מגולגלים – בדים גדולי ממדים, שלא יכולים להיפתח במלואם בשל מגבלות המרחב של הסטודיו. תהליך העבודה בורא מעין מגילה, והתערוכה מציעה רגע ראשוני שבו מכלול הדימויים נחשף כרצף. הציור עשוי מצבעים שנרקחו בידי טינקר מחומרים וחפצים שונים שהיא מוצאת בסביבת ביתה: "דיו" של זית, רימון, פולידין, אוכמניות, פצצות מרגמה, נפל תחמושת. החומרים-צבעים נטענים על מצע הציור ונושאים עִמם עקבות של זמן, פגיעה ושכבות של מציאות. הציור הופך למעין זירה של תנועה, עם עשרות אפשרויות של התרחשויות, מבטים, כניסות ויציאות.

     האוריינטציה המשובשת מחוללת חוויה של סחרחורת וחוסר התמצאות, ובמקביל מתקשרת עם רגרסיה והרגעה. הציור הוא התפוצצות של תנועה שלא מאפשרת למבט להתייצב, כך שקשה להבין היכן הציור מתחיל והיכן הוא נגמר. זהו ספק מגרש משחקים ספק מתקן עינויים הרוחש יצורים,זכר-נקבה שהם חי-צומח-דומם בעת ובעונה אחת; אזור הדוחס אל תוכו נפש וחומר. בעולמה של טינקר, זמן ואוריינטציה הם עניין שולי. התנודה שלה מערערת את שיווי המשקל, מערפלת את החושים ומנסחת יחסים חדשים עם חוש ההתמצאות.

     ציורי הסדרה דיוקן עצמי על ניירות זכוכית (2018-25) מציגים את העצמיות המתרחבת והמשתנה של טינקר, על מצע שיוצר הצפה של ההכרה. פיצול הדמויות וריבוי השכבות הם מחווה שיוצאת מתוך הגוף כדי לחזור ולהבין את פנימיותו, את מעמקיו.

     בווידיאו הנדנדה טינקר חוזרת אל ארכיון קלטות וידיאו שצילמה בשנים 2001-1999, לפני עידן הריאליטי, ונוגעת מחדש בחומרי הגלם הגנוזים. דמותה המתועדת של טינקר, שהיתה בעצמה איקון, מהלכת בתל-אביב של שנות ה-90. היא נושאת מצלמת וידיאו ומְצלמת את עצמה ואת השוטטות העירונית, בזמנים שבהם מצלמה לא היתה כלי יומיומי שגור, המבט לא היה אוטומטי ופעולת הצילום היתה עניין של בחירה. הרצון לתעד נבע לא מהרגל אלא מהתפעמות, והמצלמה היתה עבורה אמצעי הגנה. המצלמה של טינקר נעה בחופשיות ומזכירה את ראשית הפרקטיקה של אמני הווידיאו, שחקרו את החופש שמספקת המצלמה ואת כוחה לאחוז במציאות. מבטה החוקר מותח את גבולות הגוף ואת המסגרת הקולנועית.

     הדמות מגיעה למגרש משחקים ועולה על נדנדה; היא מתנשפת, נמתחת ונשענת על הנדנדה כאילו היתה מִבטחה בעולם, נותנת למשהו לתפוס אותה – אם זו הנדנדה הפיזית ואם התנועה המטאפיזית. תנועת המטרונום נמשכת: שחרור וריסון, ילדוּת ונשיות, טומבוי-לוליטה, מתגרה בסביבה ובעצמה. היא מחליפה תפקידים: אמנית, במאית, מצולמת, מתנדנדת, צופה. דמותה של טינקר, כמוה-עצמה, ממשיכה מסורת אמנותית ותרבותית ארוכה של ייצוגי נדנדה: הָחֵל בנדנדות הטקסיות בתרבויות קדומות שייצגו מעבר בין עולמות ושינוי של מצב תודעה; דרך ציורי הרוקוקו של ואטו ופרגונאר, שבהם הנדנדה מסמנת עונג ונעורים לצד שבירת מוסכמות; ועד עבודות הווידיאו של פיפילוטי ריסט, שבהן הגוף, הדימוי והתנועה מתערבלים לכדי חוויה חושית מתעתעת.

     יחסי הגומלין בין הציור והווידיאו מחוללים עולם, שקיומו נשען על היכולת להתנתק ולהתחבר מחדש באופן מוחלט. דרך הנדנוד – פיזי, דמיוני, מדיומלי – טינקר פותחת מרחבים חדשים של הכרה, והנדנדה מוצבת כסמכות אסתטית המְתקפת מצבים של הרהור. חוויית התנודה, קדימה ואחורה, מעוררת מנגנון פנימי המאפשר לגוף להשתחרר מסדרי החברה. במופע גופני רך, הילדה-אשה מתנדנדת בין מציאות לדמיון וחושפת יחסים מורכבים בין הגוף, המצלמה והעולם.