קונצרט פתיחת תערוכת "הדרך שבה אנו שורדים" אוצרת: אירנה גורדון – אוגוסט 2021

מוזיקה קאמרית בתוך חלל התערוכות

הדרך שבה אנו שורדים

עבודותיהם של 12 האמניות והאמנים בתערוכה עוסקות בחווית ההישרדות בזמן ובמרחב, על מגוון ביטוייה המודעים והלא מודעים, על הסיפורים שהיא מביאה עמה, על הצורות והדימויים שהיא מייצרת וכיצד היא מתהווה בזיכרונות שנאגרים, בטראומות שנחרטות ובמיתוסים, בחלומות ובחזיונות המתערבבים במה שקרוי "המציאות". כיצד חווית ההישרדות מכילה את המתח והמחשבה בין קיום היחיד לבין קיום הקולקטיב ובאילו אופנים היא מאמתת מושגים של אנוכיות ושמירת העצמי אל מול אמפתיה וחמלה כלפי האחר.

לודוויג ואן בטהובן (1770-1827) הוא מלחין גרמני המשתייך לאסכולה הווינאית הראשונה, ביחד עם המלחינים היידן ומוצרט. הוא נחשב, עוד במהלך חייו, למלחין המרכזי והחשוב ביותר בווינה. הוא נחשב למלחין מהפכן שהרחיב וערער את הגבולות הקלאסיים ובכך "פתח את הדלת" למוזיקה הרומנטית של המאה ה-19.

בטהובן נאלץ להתמודד עם משבר גדול – ההתדרדרות בשמיעתו. ישנן עדויות על כך שבטהובן החל לאבד את שמיעתו כבר בשנת 1798. במכתב שכתב לאחיו בשנת 1802, הוא מתאר את רצונו לשים קץ לחייו עקב שמיעתו המתדרדרת. למרות זאת, בטהובן המשיך להלחין ולהופיע, גם כשאבדה שמיעתו והפך לחרש כמעט לחלוטין. מאחר ויצירותיו המשמעותיות והמהפכניות ביותר נכתבו עם פרוץ מחלתו, אפשר לייחס להתמודדות שלו (לצד פטרוניו) השפעה מהותית על כתיבתו והפיכתו לאחד המלחינים המשמעותיים ביותר בתולדות המוזיקה הקלאסית המערבית.

הקוורטט הרביעי בדו מינור הוא חלק מקובץ של שישה קוורטטים (אופוס 18), שהולחנו בין השנים 1798-1800 עבור פטרונו של בטהובן, יוזף פרנץ פון לובקוביץ'. בקוורטטים אלו, מפגין בטהובן את שליטתו בהלחנה בסגנון הקלאסי, שיוחס מסורתית להיידן ולמוצרט, כמו גם מביא לביטוי את בגרותו המוזיקלית.

בתהליך התפירה בתערוכה "קחי אותי מכאן" של האמנית טל שושן, מעניקה האמנית לבגדים ישנים ומתפוררים "שלד" שיחזיק אותם. בדומה ליצירה אומנותית, ה"שלד" של נושא מוזיקלי מכונה מוטיב. על פי רוב זהו חלק מהנושא שחוזר שוב ושוב במהלך היצירה. המוטיב יכול להיות צלילי, קצבי ואפילו "ג'סטה" מוזיקלית. יצירותיו של בטהובן מאופיינות בפיתוח מוטיבי מורכב, ובכתיבת מוטיב המאחד בין פרקי היצירה השונים. כתיבה המזוהה עם יצירותיו המאוחרות. כבר ביצירה מוקדמת זו, הקוורטט הרביעי בדו מינור, מציג בטהובן "ג'סטה" מוזיקלית, שמאחדת את כל פרקי הקוורטט בדומה לחוט התופר את חלקי הבגד שמציגה טל שושן.

אבי סבג- נפוליאון 12 א'

מיצג הצריף נפוליאון 12א', מציג נקודת מבט עכשווית של מעברת נפוליאון בעכו של שנות ה-60. כמי שעלה לארץ ממרוקו וגדל במעברת נפוליאון, אז שכונת מצוקה, והיום שכונת צמודי-קרקע יוקרתית, יוצר אבי סבג מרחב חדש המפגיש בין עבר והווה. מפגש בו מצטלבים חומרים ארכיוניים של זיכרונות אישיים, מסמכים, תצלומים וקולות של התושבים עצמם ותחקירים על המעברה, שהייתה בין האחרונות שפונו.

ד"ר אברהם (אבי) עילם-אמזלג (1941) הינו מלחין, מנצח, מוזיקולוג וחלילן ישראלי. ממקימי להקת "משמור" והתזמורת האנדלוסית הישראלית. נולד בקזבלנקה שבמרוקו והתחנך בצרפת ובישראל. עם עלייתו לארץ בשנות ה-50 למד בפנימיית "מוסד עלייה" בפתח תקוה. בעקבות התשוקה למוזיקה האנדלוסית כתב את עבודת הדוקטורט שלו על "התפיסה המלודית בשירת הבקשות של יהודי מרוקו". נעימות הילדות ששר לו אביו מהוות מקור והשראה ליצירתו.

תקסים לחליל (1968). תקסים (تقسيم) היא סוגה כלית אלתורית לכלי סולן. היצירה מציגה שילוב של מוזיקה אנדלוסית לצד השפעות מערביות. שימוש בשיטת ההלחנה הסריאלית המערבית אך תוך שמירה על מאפייניה של המוזיקה  המזרחית המבוססת על מקאם מזרחי. 

ה"תקסים" לחליל מקיים דיאלוג בין מזרח למערב, בין ישן לחדש, באופן מרומז, בדומה לאבי סבג ומיצב המעברה "נפוליאון 12א'".

קונצרט תזמורתי – "הדרך שבה אנו שורדים" אוצרת: אירנה גורדון – אוקטובר 2021

החיטה צומחת שוב – ד' צמרת / ח' ברקני / א' רון

דורית צמרת מקיבוץ בית השיטה מבכה את 11 הלוחמים שאיבד הקיבוץ במלחמת יום הכיפורים. שירה "החיטה צומחת שוב", שהלחין חיים ברקני (1923-2001) מזווג תימות של באובדן ושכול עם דימויים של צמיחת של החיטה וניצחון החיים.

מלחינים רבים התקשו להלחין את השיר הקשה של צמרת, ונעמי שמר היא שמסרה אותו לידי ברקני. הבחירה בברקני לא הייתה אקראית, שכן הוא שהלחין קודם לכן את שירה של לאה גולדברג "את תלכי שדה" ("האמנם"). כמו "החיטה צומחת שוב" מ-1974, כך גם שירה של גולדברג, שנכתב בימי בשואה (1943), מציג אלה לצד אלה את האובדן והכאב ואת ההתחדשות והתקווה.

אך בעוד לאה גולדברג מביעה אופטימיות נאיבית, שירה של צמרת מבטא הלם מהדיסוננס בין השכול לבין המשכיות החיים וצמיחת החיטה.

בתערוכתה שורשי אוויר, דפנה קפמן מציגה צמחים שיצרה מזכוכית עדינה, צמחים ארצישראליים. הצמחים עדינים ומרהיבים ביופיים. תזוזה אחת קטנה, או חציית הקו המפריד בין הקהל לבין צמחי הזכוכית, עלולה לנפצם. שבריריות החומר מייצגת את שבריריות החיים. יתרה מזו, מבין כל החללים במתחם המוזאונים של פתח-תקוה, עבודתה של קפמן מוצגת בבית יד לבנים – מוסד ההנצחה הראשון שנוסד בישראל, שמטרתו להחליף את האנדרטאות והמצבות האילמות בבית חי ופועם המתפקד כבית תרבות וחינוך לציבור הרחב, במצוות הזיכרון.

החיטה הארצישראלית – אחת משבעת המינים, מתבואת הארץ המקראית – נבחרה על-ידי דורית צמרת כסמל של המשכיות, למרות האובדן, הכאב והשכול. בניגוד למחזוריות הטבעית של זריחת השמש ושקיעתה, שאף היא מתוארת בשיר, הישרדותה של החיטה תלויה בעבודת האדמה. ההמשכיות היא בחירתו של האדם. כמו צמחי הזכוכית השבריריים, גם החיים מתקיימים בתווך שבין היש לבין ארעיותו ושברונו.

סימפוניה קאמרית בדו מינור אופוס 100a – ד' שוסטקוביץ' / ר' ברשאי

דימיטרי שוסטקוביץ' (1906-1975) נולד ברוסיה למשפחה ליברלית, רקע שהשליך על יחסיו המורכבים עם המשטר הקומוניסטי בברית המועצות, שראו עליות ומורדות. 

החל משנות ה-20 התנסח ברפובליקות הסובייטיות ייצוג אמנותי פשוט, מובן והירואי של העם והמשטר, המיועד לקהל הרחב. יצירות שלא עמדו בקריטריונים של הסגנון "הריאליזם הסוציאליסטי". תויגו כ"פורמליסטיות", צונזרו והודרו מהמרחב האמנותי, וזה היה גורלן של רבות מיצירויו של שוסטקוביץ'. בכתיבת הסימפוניות הגדולות שלו השתדל שוסטקוביץ' לציית לתכתיבי המשטר, אך ביצירותיו הקאמריות הרשה לעצמו להיות אוונגרדי וחתרני יותר.

שוסטקוביץ' כתב את היצירה – שבמקור היתה רביעיית מיתרים בדו מינור,  השמינית במספר – ב-1960, במשך שלושה ימים בלבד, בעיר דרזדן. היא נכתבה בצל אירוע מרכזי בחייו: הצטרפותו למפלגה הקומוניסטית, שרדפה אותו ואת עבודתו במשך שנים. שוסטקוביץ' נדהם מדרזדן ההרוסה והקדיש את יצירתו ל"נפגעי הפשיזם והמלחמה" – נפגעי הטוטליטריות באשר הם ובכלל זה הוא-עצמו, פגוע ומובס מרדיפות המשטר. באחד ממכתביו חשף שוסטקוביץ' שרביעיית המיתרים נכתבה לזכרו-שלו, ליום שאחרי מותו. רביעייה זו אף נוגנה בהלווייתו, 15 שנה לאחר כתיבתה.

בתערוכה קחי אותי מכאן, טל שושן מציגה תהליך תפירה, שבו היא מעניקה שלד חלופי לבגדים וטקסטילים ישנים שהשתייכו לבני משפחתה. בדים אלה משנים את עורם בתהליך החקירה והיצירה והופכים לדבר-מה חדש. גם ברביעיית מיתרים זו שוסטקוביץ' כמו לוקח "פיסות בד" ישנות – ציטוטים מיצריותיו לאורך השנים – ותופר מהן משהו חדש. בין הציטוטים מזוהות כמה מהסימפוניות שלו, הקונצ'רטו לצ'לו, הקונצ'רטו לכינור, אריות מהאפורה "ליידי מקבת" ואפילו שיר מהפכה רוסי מהמאה ה-19 של המשורר האוקראיני גריגורי מאכטט (Machtet).

"חוט התפירה", או האמצעי המאחד את האזכורים המוזיקליים הללו, הוא מוטיב השם. שוסטקוביץ', כמו באך לפניו, השתעשע בראשי התיבות של שמו כמוטיב חוזר ביצירותיו, וכאן הוא מסומן בארבעת הצלילים המרכיבי את אותיות שמו על פי התיווי הגרמני: רה-מי במול-דו-סי (DSCH). המוטיב חוזר בכל חמשת פרקי היצירה, בהתאם לאופיים המשתנה.

דיוורטימנטו ברה מז'ור k.136 – ו"א מוצרט

מיתוסים רבים נכרכו בחייו ובאופיו של וולפגנג אמדאוס מוצרט (1756-1791), ילד הפלא שהלחין (בסיוע אביו) יצירות כבר בהיותו בן ארבע ועשה את מסע ההופעות הראשון שלו ברחבי אירופה בגיל שש. דבר אחד ידוע בוודאות: מוצרט חגג את החיים.

את הדיוורטימנטו ברה מז'ור k.136 חיבר מוצרט ב-1772 בביתו בזלצבורג, לאחר מסעו לאיטליה, כשהיה בן 16 בלבד. מוצרט כתב שלושה קטעים ללא כותרת, בעלי אופי איטלקי, במבנה הסינפוניה  (שלושה פרקים: מהיר – איטי – מהיר), והשם "דיוורטימנטו" – באיטלקית, "שעשוע" – ניתן כנראה על ידי אביו: דיוורטימנטו היא יצירה קלילה ומהנה, שנוגנה לאחר ארוחות ערב בבתי אצולה ואירועי חברה.

היצירה נכתבה בסולם רה מז'ור – סולם "מבריק" ועליז, עם קונוטציות היסטוריות חזקות של הלל לשגב שבחיים. השימוש בסולם זה טיפוסי למזמורי דת נוצריים העוסקים באהבת האל, דוגמת "הללויה" ו"סנקטוס". עולם הדימויים של סולם רה מז'ור מוסיף אפוא לקיסמה של היצירה.

בעבודה Still Life – קרוסלתהעוברים המונשמים של איה בן רון – מוצגת הטרגיות של מנגנוני ההישרדות במלוא יופיה: היציאה הבלתי רצונית לעולם והאבסורד הקיומי של ההיאחזות בחיים, גם ברגעי משבר פיזיים ומנטליים, עוטים בה מראה אלגורי שכולו קסם והרמוניה.

הדיוורטימנטו ברה מז'ור של מוצרט – פנינת-חן ברפרטואר הקלאסי, השופעת פשטות, ברק ורוח נעורים – הוא ביטוי לחגיגת הקיום הניצבת תדיר מול תודעת החידלון.