קרן אלונה שטיין מוריה

עבודתה של חן שיש, כל הדמעות שבכיתי עליך, נוצרה בטכניקת רישום אקספרסיבית בעיפרון ואקריליק על נייר. שיש (נ. 1970, צפת) היא אחת מהאמניות הבולטות הפועלות כיום בישראל בתחום הציור אשר זכתה בפרסים רבים, ביניהם פרס מפעל הפיס למדעים ולאמנויות ע"ש לנדאו ופרס עידוד היצירה, והציגה במיטב המוזאונים בישראל ובתערוכות ברחבי העולם.
שיש מציירת בחומרים שונים כגון אקריליק, שמן, גואש, פחם ועפרון בעיקר על בד ועל נייר. העבודה נעשית ללא תכנון מוקדם ושואבת ממסורת ציור הפעולה (action painting), כאשר בתהליך העבודה נטען המצע הציורי באנרגיות הרוחשות בעולמה הרגשי של האמנית. כל הדמעות שבכיתי עליך מאפיינת את סגנונה האישי של שיש ברישום אקספרסיבי, שחור ומלא רגש על נייר. בעבודה מופיעים כמה מהמוטיבים המרכזיים בעבודתה של האמנית, לרבות דימוי הנשר והעיגולים, המעלים על הדעת עיניים או דמעות (אשר מהדהד גם בשם היצירה), וכיתוב שאותו נוהגת האמנית לשלב לעתים בעבודותיה.
העבודה נרכשה עבור אוסף מוזאון פתח תקוה לאמנות באדיבות הקרן ע"ש אלונה שטיין מוריה.

טל אמיתי עוסקת במרחב הביתי ופועלת כשמאנית בניסיון ל"תקן" ו"לשקם" שלדי בתים מתפוררים התלויים על בלימה. ארכיב הדימויים הפטישיסטי שלה מכיל אוסף של שרידי בתים, שקרסו באסונות טבע או נפגעו במלחמה, שאותם היא אוספת מאתרי אינטרנט וממגזינים שונים. בפעולה עמלנית כפייתית "רושמת" אמיתי בחוט תפירה שחור דימוי אדריכלי של בית שהתרסק בסופת ההוריקן "קתרינה" בניו אורלינס. האמנית מעבדת את הדימוי הדיגיטלי בפוטושופ, מגדילה אותו ובאמצעות פעולת הרקמה מפיחה בו אט־אט חיים חדשים. הבנייה וההרכבה מתחזות לפעולת תפירה, אבל אמיתי חושפת את המניפולציה האמנותית בהשאירה על גבי המשטח דבלול של חוטים פרומים. בעבודותיה, חושפת האמנית את מופרכות הבית והמשפחה כמסד מוצק של ביטחון, יציבות ואושר. הבית הוא מעטה אשלייתי, דק ושברירי, שמתקיים תחת צלו הכבד של הזיכרון ואוצר בחובו פחדים.
העבודה נרכשה עבור אוסף מוזאון פתח תקוה לאמנות באדיבות הקרן ע"ש אלונה שטיין מוריה.

יד ענוגה (1978-1975) הוא מיצב של משה גרשוני, שהוצג לראשונה בתערוכה הקבוצתית "אמן-חברה-אמן" שהתקיימה במוזאון תל אביב לאמנות וכלל קלטת שבה שר גרשוני את שירו של זלמן שניאור "יד ענוגה".
בעבודה יד ענוגה, שנרכשה לאחרונה לאוסף המוזאון, יוצר משה גרשוני יחסי מצטט-מצוטט עם שירו של שניאור. השיר, שפורסם לראשונה בכתב העת "המעורר" בשנת 1906 תחת הכותרת "רומנס", מתאר את איבריה של צעירה יפה, עדינה, רכה מנקודת מבט של גבר החושק בה. "איש לא העז געת בה", עד שבא "השפם הצהבהב" נטל ומחה את טל הילדות "בשחוק קל". גרשוני מצטט את המילים "יד ענוגה" מהטור הפותח והסוגר של השיר, רושם אותן בכתב דפוס מנוקד על דף מחברת משובץ, כשכל אות נוצרת ממילוי משבצות בעיפרון, כשרבוט של ילד, הלומד לכתוב ומשתדל לא לחרוג מקווי המשבצות. הצורה המרובעת, הסגורה והקשיחה סותרת את תוכן הכתוב המבטא עידון, גמישות, רכות, הנרמזים גם בצורה האמורפית המעוגלת ברקע לאותיות "יד ענוגה".
מחיר ההתבגרות, שמובע בשיר של שניאור, עולה גם בעבודה של גרשוני. אולם אצלו, סמל הרכות, העידון והיופי הבראשיתי אינו דמות נשית צעירה ונחשקת, אלא הילדות – והיא הנגזלת. לכל אדם הייתה בצעירותו "יד ענוגה", עד שנתבע להשתלב במסגרות מדכאות, הכובלות את הספונטניות, הפתיחות, הגמישות והרכות, פוגמות בשלמות הילדית. הענפים הקצוצים בקצה התחתון של העבודה, שעדיין כמה פירות עוד מחוברים אליהם ואחרים – כבר ניתקו מהם, הזרוקים כגזם ערוך להילקח למזבלה, מעצימים את סיפור האבדן.
כך משעבד גרשוני את הפרספקטיבה של המצוטט לצרכיו.
העבודה נרכשה עבור אוסף מוזאון פתח תקוה לאמנות באדיבות הקרן ע"ש אלונה שטיין מוריה.

עבודותיה של שחר יהלום מתמקדות בעקרונות היסוד של האמנות: דימוי, חומר, צורה, צבע וגודל הבאים לידי ביטוי במגוון מדיומים כמו פיסול, ציור, רישום, הדפס, צילום, וידאו וסאונד. עבודת רישום זו, כמו רוב עבודותיה של יהלום, מתאפיינת בצבעים מונוכרומטיים המנכיחים יחסי פוזיטיב ונגטיב.
יהלום החלה לעבוד ברישום מתוך זיכרון ויזואלי שנחרת בדמיונה. העבודה Threesome, המזכירה כד קבורה, נוצרה בטכניקת מונוטייפ – טכניקת הדפס שבה התמונה מונחת על גבי לוח זכוכית או מתכת, ומועברת בלחץ אל הנייר. יהלום משתמשת בלוח זכוכית המרוח בצבע בשכבה אחידה. על הזכוכית היא מניחה דף נייר, שעליו היא רושמת באמצעות מקל או אצבע. בתהליך זה, רק מה שהיא רושמת עובר לצדו השני של הנייר, ולמעשה עד שמרימים את הנייר מלוח הזכוכית אי אפשר לראות את התוצאה. זהו תהליך מהיר ואקספרסיבי, שבו אי אפשר למחוק או לתקן את הנעשה.
העבודה נרכשה עבור אוסף מוזאון פתח תקוה לאמנות באדיבות הקרן ע"ש אלונה שטיין מוריה.