אוצרים בע"מ

אוצרת: רויטל בן-אשר פרץ

22/09/2011 -

11/09/2012

אוצרים בע"מ

התערוכה מעלה לדיון את השאלה מהי אוצרוּת, תוך הפניית זרקור לאוצרים ולמהות עבודתם, על רקע העידן הגלובלי והשפעותיו על התרבות הישראלית ותוצריה.
שדה האמנות העכשווי, מאופיין בריבוי של תערוכות, ירידים ואירועי אמנות ראוותניים המושכים אליהם עשרות אלפי מבקרים מדי שנה. הוצאת האמנות מהמוזיאונים, הגלריות והסטודיו הפרטי למרחב האורבני ולחללי תצוגה אלטרנטיביים, מזמנת חשיפה גדולה ומפגש בלתי אמצעי בין האמנות הפלסטית לקהל הרחב ומעלה את המודעות גם בקרב קהל שאינו נמנה על צרכני אמנות קבועים. בתוך כך, עשייתם של האוצרים כמי שנתפסים כשומרי הסף וקובעי סדר היום של האמנות, עברה מאחורי הקלעים – אל קדמת הבמה של עולם האמנות.
מנגד, הולכת ונעלמת ההבחנה המסורתית בין אמן לבין אוצר, בין היתר לנוכח התרחבות התופעה של פתיחת חללי תצוגה קואופרטיביים המתופעלים על ידי אמנים המשמשים גם אוצרים – דבר המשנה את מאזן הכוחות בזירה ותורם למורכבותה. על רקע מגמות אלה, מתעורר הצורך לחדד את הדיון בדבר מקומם התרבותי של האוצרים ולבחון סוגיות רלוונטיות באשר לפעולה האוצרותית ונגזרותיה.
בבסיס התערוכה,פורמט אוצרותי ייחודי, במסגרתו קובצו על ידי אוצרת התערוכה רויטל בן-אשר פרץ תשעה אוצרים ישראלים בעלי אג'נדות וגישות אוצרותיות מגוונות- לפרויקט אקספרימנטלי משותף שהותווה על ידי מודל של אוצֵר- אוצֵר- אוצֵר ותהליך עבודה קבוצתי ארוך טווח. במהלך הפרויקט שארך כשנתיים, התבקש כל אחד מהאוצרים לבחור אמן או קבוצת יוצרים שיוציאו לפועל עבודת אמנות המשקפת את גישתם האוצרותית. במקביל וכחלק מהתהליך האוצרותי האינטגרטיבי, ערכו בן- אשר פרץ, האוצרים והאמנים סדרת מפגשים קבועה, במהלכה התקיים דיון פנים אמנותי דינאמי, פתוח ומפרה- מעין מעבדת מחקר אמנותית שאפשרה רפלקסיה עצמית ושיח פלורליסטי ביחס למעשה האוצרות במרחב החברתי והפוליטי המקומי.
התערוכה, שמפגישה כמה מהאוצרים המובילים הפועלים כיום בארץ, מבקשת לעמוד על ייחודו ותפקידו של האוצר כחוקר, כמייצג תרבות – בהקשר מקומי, ועם זאת מנקודת מבט אוניברסלית. בתוך כך, היא בוחנת סוגיות והיבטים שונים ביחס לאוצרות ולשדה האמנות בישראל 2011, בהם: יחסי אוצר- אמן, האקט האוצרותי, היררכיות ויחסי כוחות בסצנת האמנות, מעמדו של האוצר, מושג "האוצר- היוצר", השפעות האוצרים על שיח התרבות ועל מגמות ומהלכים, והמניעים העומדים מאחורי בחירות אוצרותיות.
בתערוכה, שהתגבשה כתערוכת-על, מוצגים תשעה מיצבי Site Specific שכל אחד מהם מהווה תערוכה קטנה שמשקפת גישה אוצרותית ספציפית. כמכלול, מייצג הפרויקט פרישה רחבה של שפות חזותיות, טעמים וכיווני מחשבה. כמו כן, נדונות בתערוכה כמה פרקטיקות אוצרותיות ייחודיות, ביניהן "אוצרוּת ללא קירות" פרויקט אלטרנטיבי של עמי שטייניץ שיוצא מחוץ לכותלי המוזיאון למרחב העירוני- קהילתי בפ"ת, ו"אוצרוּת רדי-מייד" הנסמכת לפיגורת האוצֵר-יוצר של גדעון עפרת.
במדיומים מגוונים הכוללים וידיאו, מיצב, ציור, צילום, סאונד, רדי מייד וטקסט, מתייחסות עבודות האמנים לעולם האמנות מזוויות שונות. חלקן מפנות מבט רפלקסיבי לאמנות עצמה ולזירה בה היא פועלת, חלקן ליחסים המורכבים בין אמן לאוצר, אחדות מתייחסות לזיכרון ולהקשרים היסטוריים, תרבותיים וקהילתיים ואחדות טוענות את התערוכה באירוניה, בביקורת ובהומור עצמי. לצד חלק מהיצירות, מופיעה "הערת אוצר"- עבודת וידיאו תיעודית, עבודת סאונד או הגשה של "טקסט אוצרותי" בפורמטים שונים וייחודיים, באמצעותה "מגיחים" האוצרים מאחורי הקלעים וחושפים את עצמם, את מניעיהם ושיקוליהם. באופן זה, מזמנת התערוכה הצצה אל מסתרי העשייה האוצרותית והופכת אותה לנגישה יותר בפני הקהל הרחב.

אוצרים בע"מ
אלן גינתון, מיכל גולדמן, דוד גינתון ודוד ריב, מקרה תמונה

אלן גינתון, אוצרת ותיקה במוזיאון תל אביב לאמנות, בחרה לשתף פעולה עם זוג האמנים דוד ריב ומיכל גולדמן, וכן עם בן זוגה האמן דוד גינתון. יחד יצרה הרביעייה, המורכבת משני זוגות, את הפרויקט "מקרה תמונה", העוסק באופן משחקי, אירוני ובלתי היררכי במבט על עולם האמנות ועליהם עצמם. האמנים מציגים מגוון עבודות מודעות לעצמן ולעצם עיסוקן בייצוג תמונתי. המשתתפים נראים בציורים ובתצלומים שנוצרו בתהליך ואף חותמים איש על עבודת רעהו. תיעוד וידיאו של מפגשי הרביעייה חושף את השיקולים שמאחורי העשייה האמנותית, את השקפתם על אמנות ועל יחסי בני-זוג הפועלים באותה זירה, ועוד.
תערוכה זו משקפת את התמקדותה של גינתון במהלך השנים בהצגת תערוכות הנעות על התפר שבין המודרניזם בשיאו וראשית הפוסט מודרניזם, תוך הדגשת איכותו של המפגש האנושי עם האמנים. גינתון רואה עצמה כאוצרת של אמנים יותר מאשר כאוצרת של "תערוכות תזה" המתאפיינות באמירה כוללנית. במסגרת עבודתה היא הקפידה, למשל, להציג באופן שיטתי תערוכות יחיד של אמניות ישראליות בולטות ולקדם את השיח התרבותי והמגדרי הכרוך ביצירתן. גינתון תרה אחר "קצוות פרומים" בעשייתה האוצרותית. הפרויקט הנוכחי אפשר לה להרחיב את טווח האפשרויות ולהגיע לתוצרים בלתי צפויים תוך כדי שיתוף פעולה עם קבוצת האמנים ועם אוצרת תערוכת-העל.

אוצרים בע"מ
אמיר בן-שלום ושחר כסלו, המרק הקדום, 2011, מיצב

אמיר בן־שלום, אוצר מוזיאון המדע בירושלים, עבד בשיתוף פעולה עם האמן שחר כסלו. כך נוצרה העבודה "המרק הקדום", המכילה צינור זכוכית שבו מתרחשת תופעה של "התפרקות חשמלית": פליטה של אור הנובעת ממעבר של זרם חשמלי דרך גז. צינור זה, בגרסתו המוצגת כאן, הוא פרי פיתוחו המדעי של בן־שלום. סביב אותו צינור יצר כסלו מעין בריכת כדורים מוגדלת. עבודתו מזמינה את הצופים להתחכך בכדורים הגדולים בעודם נכנסים פנימה לבריכה, האלגורית לביצת האמנות הדחוסה.
במסגרת עבודתו, בן־שלום אחראי על פיתוח המוצגים של מוזיאון המדע. היצירה המוצגת כאן משקפת את האופן שבו הוא רואה עצמו כחלק מצוות פעולה רחב, הפועל בתהליך המתבצע בעיקרו בבית המלאכה של המוזיאון. דגש רב מוענק לאופיים הלימודי של המוצגים ולאופן שבו הם מיטיבים להסביר תופעה כלשהי, לצד יכולתם "לפתות" ולעורר עניין מיידי. בהתייחס לכך, עבודתו של כסלו משבשת במכוּון את ההגדרה של האומדנים ל"מוצג טוב" במוזיאון מדע, שכן היא מכילה ממד "מרתיע" בעיצובה ובקנה המידה שלה.

העבודה נבנתה והוקמה בשיתוף עם מוזיאון המדע ע"ש בלומפילד, ירושלים

אוצרים בע"מ
אנריאטה אליעזר ברונר והילה עמרם, Still Glass, 2011, מיצב

אנריאטה אליעזר ברונר, אוצרת ביתן הזכוכית במוזיאון ארץ ישראל בתל אביב, בחרה באמנית הילה עמרם – יוצרת המרבה להשתמש בזכוכית, אף כי אין היא מתמחה בתחום. התהליך המשותף הוביל ליצירתה של העבודה Still Glass, הכוללת שלוש ויטרינות המסווגות לשלוש תקופות היסטוריות. אליעזר ברונר שיבצה בהן כלי זכוכית מקוריים מאוסף מוזיאון ארץ ישראל, ואילו עמרם התייחסה אליהם במגוון אמצעים חזותיים וטכנולוגיים וכך ביטאה אמירות תרבותיות וביקורתיות שונות.
בוויטרינת ה־Veritas (לטינית: "אמת"), המסמלת את המוות הצפוי לכל חי, מוצבים כלי זכוכית שלמים, סדוקים או מודבקים מהתקופה הרומית, באופן היוצר זיקה בין שבריריותם לבין התכלותו של הגוף האורגני. ויטרינת ה־Vanitas (לטינית: "הבל הבלים") מכילה כלים המייצגים את חיי השפע והפאר של המעמד הבורגני העולה במאה התשע־העשרה. בדומה לכלים הנושאים דיוקנאות של אישים בולטים, על בקבוק עם מדליון נראית הקרנה המאירה באופן אירוני את דברי הגורו הישראלי טיוהר (משה קסטיאל). כמו כן, מזרקה שופעת מופעלת בתוך כוס. ויטרינת ה־In Vitro (לטינית: "בתוך הזכוכית") מייצגת את העולם המודרני. מוצבים בה בקבוקי משקאות קלים המרמזים על ייצור המוני. בתוכם שתולים רמזים לתהליכי התהוות וחיים, בדומה לניסויי מעבדה ביולוגיים.
אליעזר ברונר פיתחה גישה אוצרותית המשלבת ישן וחדש ומעניקה במה לאמנות זכוכית באופן חי ודינמי. כאוצרת המרבה להציג תערוכות היסטוריות, פעילותה כרוכה בגיבוש קפדני של הנושא בתהליך מובנה וארוך טווח של מחקר מתמשך. הפרויקט הנוכחי היה שונה באופיו, שכן הוא נעשה מתוך נכונוּת לפתוח בתהליך המתבסס על חיפוש ערטילאי בשיתוף עם האמנית.

בשיתוף עם מוזיאון ארץ ישראל, תל אביב

אוצרים בע"מ
גדעון עפרת ואמיל רנצנהופר, הקבינט של אמיל רנצנהופר, 2011, מיצב

גדעון עפרת בחר "לשתף פעולה" עם אמיל רַנְצֶנְהוֹפֶר, אמן יהודי וינאי שחי בין השנים 1930-1864. דמותו של האמן הנשכח והעזוב מועלית מן האוב כמעין רוח רפאים, והנצחתו מתבצעת באמצעות "מיצב מצבה". עפרת יצר במו ידיו פסוודו־שחזור של חדר העבודה של רנצנהופר בהתבסס על תצלום מ־1900 בקירוב. הוא היה לאמן מבצע, שעסק בשכפול רפרודוקציות בתצלומי זירוקס מעיזבונו של האמן, בהתקנת רצפת פרקט, בהדבקת טפטים ובהנחת כלי פורצלן וינאיים על מפת תחרה לבנה. כמו כן, במסגרת התצוגה מוקרנת שיחה מצולמת בין ד"ר עפרת לבין פרופ' שאול לדני, שברשותו מצוי אוסף מעבודותיו של רנצנהופר.
בחירתו של עפרת משקפת את נטייתו לעסוק בתכנים שנעלמו מתודעת הציבור. כאוצר המחויב לתפקידו כהיסטוריון בשדה התרבות וכאיש רוח, הוא מבקש לחשוף את השוליים הזנוחים, המצויים ב"מרתפי הזיכרון" הגנוזים של התרבות. בחירתו ברנצנהופר מייצגת גם את תפיסתו בדבר תפקידו של "האוצר היוצר" – מושג שתבע בשנות ה־70. מאז אצר עפרת תערוכות שבהן התקיים מהלך של "רדי־מייד אוצרותי" כהגדרתו, שפירושו העברה של מרחב תרבותי קיים, תוך כדי שיבושו, לתוך מרחב התצוגה האמנותית.

צילום ועריכת וידיאו: א.ג. שירותי צילום

אוצרים בע"מ
טלי תמיר והילה בן ארי, אמרתי והחלטתי בנפשי

בעבודת הסאונד "החלטתי ואמרתי בנפשי" מקריאה האוצרת טלי תמיר טקסט שכתבה סבתהּ, מלכה גולדשטיין, בהיותה נערה. הטקסט נכתב ב־1917, כאשר הייתה פעילה בתנועת "השומר הצעיר" בפולין, ועוסק במחיר הרגשי ששילמה בחייה האישיים לנוכח תובענותו של הקולקטיב. בשני צדי החלל מוקרנות עבודות וידיאו של האמנית הילה בן ארי, הנקשרות לתוכן הטקסט. בעבודה שחרית נראית דמות נשית בודדה, נתונה במחוות גוף מתוחה המביעה התמסרוּת. הדמות ניצבת בין מקבץ של כלי עבודה ישנים, המעלים על הדעת את ההוויה הקולקטיבית של ראשית ההתיישבות. בעבודה השנייה, ערבית, נראית האישה בעודה תלויה בין שמים לארץ, קרובה לאדמה אך לא נוגעת בה, במעין מצב של תלישוּת ועקרוּת.
תמיר שיתפה פעולה עם בן ארי מראשית דרכה כאמנית. העיסוק במתח בין היחיד לבין הקבוצה משותף לשתיהן. בפרויקט הנוכחי חוו השתיים טשטוש גבולות כאשר האוצרת הפכה לאמנית מבצעת בתערוכה וחשפה סיפור משפחתי אוטוביוגרפי. תמיר מבקשת לבחון דרך האמנות את התרבות המקומית, את נטייתה לקולקטיביזם ואת המתחים בין מרכז ושוליים. היא הרבתה לעסוק בנושאים אלו בעת ששימשה אוצרת של גלריה הקיבוץ בתל אביב (1994–2004). כאשר ניהלה את מוזיאון נחום גוטמן לאמנות (2010-2005), המשיכה תמיר לעסוק בחברה הישראלית ובמיתוסים מקומיים.

אוצרים בע"מ
מרב שין בן-אלון וגליה גור זאב, הנתון, 2011, מיצב

בפרויקט הנתון, האוצרת והאמנית מרב שין בן־אלון משתפת פעולה עם גליה גור־זאב – אמנית ואוצרת בעצמה. הן יצרו מרחב עבודה המורכב משני חללים זהים שנבנו במיוחד לפרויקט ונועדו לבחון את יחסי האמן, האוצר והקהל.
בעבודתה צופים מציגה גור־זאב רצועת תצלומים המקיפה את החלל, ובה נראות דמויות המתבוננות באופן ישיר ונוקב, כבבואה של הצופים. העבודה כמו מישירה מבט גם לעבר האמן והאוצר ושואלת: מי בעצם מסתכל על מי? לחלל השני, הניצב מאחור כתודעה מודחקת, הזמינה שין בן־אלון אמנית נוספת – את עצמה. עבודת האמנות שיצרה, 100 מילים, היא למעשה מעין "הערת אוצר", המשקפת את הקונפליקט אוצר-אמן. בחריץ החוצה את כל קירות החלל הטמינה שין בן־אלון טקסט, כמטפורה לכוחו של ה"טקסט האוצרותי". הצופים, שהורגלו להשתמש בטקסט כמשקפיים לפענוח התערוכה, חוזרים בדרכם החוצה להתבונן בעבודה צופים אולי באופן קצת אחר.
פרויקט זה משקף את טשטוש הגבולות ואת הדיאלוג בין תחומי היצירה והאוצרוּת בחייה של שין בן־אלון. באחת התערוכות שאצרה, למשל, היא עשתה שימוש בעבודותיהם של אמנים אחרים כבסיס ליצירת סיפור אישי. הפרויקט הנוכחי משקף גם את החשיבה האוצרותית שגיבשה כאשר שימשה אוצרת (2003–2006) של חלל התצוגה בתיאטרון "תמונע" בתל אביב. תפיסה זו מעניקה חשיבוּת מרכזית לחלל כנקודת מוצא וכנושא.

בחסות דלתות פנדור

אוצרים בע"מ
אוצרים בע"מ
אוצרים בע"מ
עמי שטייניץ, דני אדמסו, מאיר דסה, אבבה מלסה וג'רמי קול-חבש, אוצרוּת ללא קירות ("המסע"), 2011

מפת סיור "המסע" להורדה

האוצר עמי שטייניץ מציג בפרויקט זה מהלך של אקטיביזם תרבותי-חברתי. הוא בחר להוציא את המוזיאון אל החוץ, לרחוב, וכך לבצע היפוך בתפקידו. במסגרת הפרויקט נבחרו עשרה סיפורים המשקפים את ההיסטוריה, התרבות ומציאות החיים של קהילת יוצאי אתיופיה בפתח תקוה. בעשר נקודות ברחבי העיר הוצבו שלטים המזמנים את העוברים והשבים לחייג בטלפון הסלולרי ולהקשיב לסיפורים אלו. לשם מימושו של פרויקט זה, הורכב צוות הכולל נציגים מהעירייה, פעילים ואמנים מהקהילה המתגוררים בעיר, וכן אמנים מצוות ההדרכה של מוזיאון פתח תקוה לאמנות. עבור שטייניץ כל המשתתפים הם בגדר "אוצרים" שותפים.
פרויקט זה משקף את תפיסתו האוצרותית העכשווית של שטייניץ. לאחר שנים רבות של פעילות ענפה בשדה האמנות הישראלית, הוא החליט ב-2001 לסגור את הגלריה שלו בנווה צדק. מהלך זה נבע מן ההכרה במוגבלוּתו של חלל הגלריה, מתוך רצון להעניק חשיבות עליונה למגע ישיר עם תהליכים חברתיים-תרבותיים. על פי תפיסתו, אין להתמקד, כמקובל, במוצג האמנותי. תפיסה זו הובילה את שטייניץ לגיבוש מהלך של "אוצרוּת ללא קירות", כהגדרתו – גישה חברתית המבקשת ליצור קשר ישיר בין המוזיאון לבין חיי הקהילה במרחב העירוני. כחלק מגיבושה של תפיסה זו, ב-1996 החל שטייניץ לשתף פעולה עם צעירים מקהילת יהודי אתיופיה ויצר קשר עם דני אדמסו – האוצר השותף בפרויקט זה.

משתתפי הפרויקט
אוצר שותף – דני אדמסו
שותפים בעיריית פתח תקוה: נילי חי – מנהלת האגף לאמנויות פלסטיות; ישראל בירו, רכז הקהילה האתיופיות
פעילים: דניאל אוריה, גדי פקאדו, אשר שמעון טספאי
מספרים: גדליה אוריה, יצחק אלי יעקב, שירלי גואדה, דמקה טוואבה, זכריה יונה, טבג'ה מהרי, אמי מלסה, שרונה נגטו-בירו, דניאל פקדו, פנינה תמנו-שטה, מטיקו תשלה
מוזיקה ומילים: אבבה מלסה, ג'רמי קול חבש
משחק: מאיר דסה
שירה ומילים: אביטל טשלה, בת-שבע להב
כלים מסורתיים: דג'ין מאנצ'ילוט
אמני מחלקת ההדרכה, מוזיאון פתח תקוה לאמנות: רעות פרסטר, יפעת גלעדי, סיון גרוס, יסמין וקשטיין, אבשלום סולימן, אלומה רז, ליאור שור
צילום תערוכה מרכז קליטה: אייל פנקס
תודות: אמבט טייאצ'ו טגייה, מרכז נוער פידל; וורקה דמוזה, מוקד קליטה; ישעיהו תמנו, מנהל המחלקה לזהות יהודית וקליטת עולי אתיופיה
אולפן הקלטות ועיבודים: אייבי קזס
שילוט ומפות: טוקן

בתמיכת סלקום, טבע, משרד התרבות והספורט ועיריית פתח תקוה

אוצרים בע"מ
ענת גטניו, מאיר פרנקו, אסף אורן וכפיר מלכא, אוצרות זוכרת

האוצרת ענת גטניו הציגה בעבר את עבודותיו של מאיר פרנקו (1954–2002) וחשה קרבה מיוחדת ליצירתו. תכני עבודותיו, כמו גם עצם הנבירה באוסף האמן המת, משקפים את הנושאים המעסיקים אותה: זיכרון, תלישוּת, הגירה, הנצחה ומוות. ציוריו של פרנקו – מהגר יליד טורקיה – מסמנים געגוע לאסתטיקה ולתרבות מבית, זו הנטועה בתרבות הלבנט, המאופיינת בעירוב ייחודי בין המערב לבין המזרח בהקשריו ההיסטוריים. העבודה על גיבוש התערוכה נעשתה בשיתוף פעולה הדוק ומלא עם בנו של האמן, שאול פרנקו, שייצג נאמנה את רוח אביו. גטניו שיתפה פעולה עם שני יוצרים נוספים: אסף אורן יצר מיצב וידיאו, מעין שולחן משפחתי העוסק במושג הזיכרון בהתייחס לחיי האמן ולתהליך העבודה של הצוות; כפיר מלכא עסק בהיבט העיצובי של התערוכה והקטלוג העצמאי הנלווה לה.
עבודת הצוות המעמיקה וההוליסטית משקפת את דרך הפעולה של גטניו מראשית דרכה כאוצרת. ב־1998 הקימה במרכז האקדמי ויצ"ו חיפה "פרויקט אוצרוּת", שבו הסטודנטים מהמחלקות השונות שימשו כאוצרים וכמעצבים. במסגרת זו הוצגו במשך עשור תערוכות נושא בעלות אופי מוזיאלי. שני היוצרים המשתפים עמה פעולה כאן השתתפו בעבר בפרויקט זה כסטודנטים. כמו כן, התערוכה ממשיכה את עיסוקה של גטניו בנרטיבים תרבותיים בין־דוריים, על ריבוי הקשריהם המורכבים בחברה הישראלית – דוגמת העיסוק ביצירתם של בני הדור השני לניצולי שואה. מהלך זה מהווה חלק מעיסוקה המחקרי בייצוג של זיכרון תרבותי מבית ההורים באמנות הישראלית העכשווית.

אוצרים בע"מ
תמי כץ-פרימן וגיא זגורסקי, הרשו לי לבדר אתכם, 2011, מיצב

האוצרת תמי כץ־פרימן בחרה לפרויקט זה באמן גיא זגורסקי, מתוך הבנה כי בעבודתו קיימים רבים מן המאפיינים שבהם היא מתמקדת בעשייתה האוצרותית ומתוך רצון להקצין את הדימוי של "סגנונה האוצרותי". בעבודה הרשו לי לבדר אתכם מותקנות מראות לאורך מסדרון, ועליהן מוטבע שוב ושוב הטקסט: "LET ME ENTERTAIN YOU". הצופה מתנסה בחוויה גופנית לוכדת, בעודו מתבונן באינספור השתקפויותיו, ומוזמן להרהר על מהותה של האמנות כ"שיקוף פרשני של המציאות". בעבודה האמן החזק בעולם – תיעוד וידיאו של מיצג הורדות ידיים שנערך ביריד האמנות בבאזל ב-2006 – זגורסקי מוכתר כ"אלוף העולם באמנות", לאחר שהוא מביס אמנים, מבקרים, בעלי גלריות ושאר עסקני אמנות. שתי העבודות מערערות על האליטיזם הטבוע באמנות העכשווית ומצביעות באירוניה על תפקידה כספקית בידור בעולם של מלחמות רייטינג.
בשני העשורים האחרונים הרבתה כץ־פרימן לפעול כאוצרת עצמאית, ובשנים 2005–2010 כיהנה כאוצרת ראשית של מוזיאון חיפה. עבודתה, המתאפיינת בסגנון אוצרותי אישי מובהק, מתמקדת בנושאים כגון פאתוס, גוף, מיניות, זהות מגדרית, רגשות, יופי, פתיינות ואורנמנטיקה. נושאים אלו נחשבו במשך שנים רבות למגוּנים במודרניזם הישראלי, אשר צידד באיפוק, בסגפנוּת ובדלוּת. הפרויקט הנוכחי מאפשר לה להתבונן על מגמות אלו, כמו גם על האקט האוצרוּתי עצמו הנתפס לא אחת כחמור סבר, עם חיוך רחב וקריצה.