דור גז, גיאורגופוליס
אוצרת: דרורית גור אריה
05/11/2009 -
27/02/2010
גיאורגופוליס- תערוכת יחיד של האמן דור גז, מציעה לראשונה התבוננות במיעוט הערבי- נוצרי, קבוצת התייחסות שלא זכתה עד כה לבחינה מעמיקה כקבוצה אתנית נפרדת בשדה התרבות הישראלי.
גיאורגופוליס (עירו של ג'ורג' – שמה הנוצרי של העיר לוד במאה ה-12), חגה סביב סיפורה של משפחה ערבית- נוצרית אחת הנפרשׂ על פני שלושה דורות, תוך אריגה של צמתים אמנותיים, תרבותיים, דתיים, אתניים והיסטוריים. שמה של התערוכה נועד להזכיר לצופה את מקום הביניים המורכב של הקהילה הנוצרית-ערבית-ישראלית-פלסטינית,בין שתי קבוצות הרוב בישראל: היהודים, שבשבילם העיר היא לוד; והפלסטינים, שבשבילם היא ליד. בתווך ממוקמת גיאורגופוליס, שכמעט נעלמה מן העין, שבה ועולה ומקבלת נוכחות מרכזית כדמות נוספת ביצירותיו של דור גז. התערוכה מעלה את קולם של הערבים הנוצרים כמיעוט אתני בישראל וכמיעוט דתי-אתני בקרב הערבים המוסלמים, ומבקשת לבחון את תקפותן של מוסכמות הרווחות בשיח הציבורי בארץ כשהן פוגשות בפרטי, באישי ובאנושי.
במרכז התערוכה, הכוללת עבודות צילום, וידיאו וסאונד, שלושה דורות במשפחת מונייר המתגוררת בלוד ואשר סיפורה כרוך בתולדות העיר שנכבשה ב-1948 על-ידי ההגנה ורוב תושביה גורשו. קורותיה של המשפחה, שנשארה בעיר והשתקמה בה, מסתמנות מבעד לחוויותיהם האישיות של הסב יעקב, ארבעת בניו סלים, סמיח, סמי וסילבר והנכדות הצעירות סמירה וג'ניפר, ליצירת פסיפס זהויות בין-דורי אישי ונוגע ללב של קיום רב-תרבותי ורב-לשוני מורכב.
הפרויקט של גז מתקיים במרחב הפעולה והשיח שבין היסטוריה, אנתרופולוגיה ואמנות, תוך שימוש בפרקטיקה קולנועית שיש בה מן המימד התיעודי-עדותי. גז, נעדר- נוכח בעבודותיו, עושה שימוש בחומרי גלם תיעודיים המציגים אוסף עדויות המובאות בפניו. יצירתו של גז מעידה כבר במבט ראשון על היותה חמקמקה, אולי מתעתעת, נטולת נרטיב- על, ובכל מקרה ככזו המסרבת להגדרה חד-משמעית של זהותה, בדומה למרואייניו המציגים בפנינו תפיסות עולם מורכבות, רוחשות קונפליקטים, גוונים ודקויות.
התערוכה חותרת תחת מסדר הזהויות בישראל והניסיון לקטלג ולסמן זהויות באופן צר ומוגבל כ"ישראלי", "ערבי- נוצרי", "פלשתינאי" ומציעה פרספקטיבה חדשה על דילמות הזהות ועל אופן הגדרת הזהויות השונות במרחב הישראלי.
על אף שהתערוכה מזמנת התמודדות עם סוגיות היסטוריות טעונות, בחלקן בעלות גוון פוליטי, בוחר גז לעמת את הצופה עם שאלות אלה באמצעות סיפורים אנושיים ובדרך פואטית ומרובדת החושפת שכבות רבות, נקודות מבט אישיות וחוויות שונות של גיבוריו. כוחה של העבודה של גז טמון ביכולתה לעמת כל צופה – ויהיה מוצאו האתני והתרבותי אשר יהיה – עם עמדתו-שלו ביחס למושגים כמו "לאום", "זהות", "מוצא".
עבודת הווידיאו (ס)מירה, מציגה צעירה שכל חזותה סותרת את הקודיפיקציה הישראלית-יהודית, את הסטריאוטיפ (פיזיונומיה, צבע עור, מבטא) של איך אמורה כביכול להיראות ערבייה. העבודה מביאה את סיפור עדותה של סטודנטית לפסיכולוגיה באוניברסיטה העברית בירושלים ומעלה רגע טראומטי אחד חזק. במהלך הראיון, מספרת סמירה אנקדוטה על חשיפת זהותה כערבייה במסעדה שבה עבדה כמלצרית. הלקוחות היו מרוצים מהשירות שהעניקה להם עד הרגע שבו הבחינו בשמה על החשבון שהגישה. חרף יכולתה "לעבור" בלי שתתויג כערבייה, סמירה מזוהה ככזו באמצעות שמה, שהודף אותה לעמדה מסומנת במדרג הזהויות האתני בישראל. על מנת לשמור על מקום עבודתה היא נדרשת לעברת את שמה סמירה ל- מירה.
סדרת תצלומי הלילה של חורבות ליד שצילם גז ב- 2009 היא עדות לכך ששרידי ההרס שנזרע לפני למעלה משישה עשורים הם חומרים חיים, נוכחויות מתמשכות. גז מציג את העקבות האלה למבט. בתצלומים שלו מאיר את חורבותיה של לוד מעט אור מצוי, שאול מן המוכן, מקצתו מפנסי רחוב, מקצתו מדירות השיכון הסמוכות. באורו של הלילה העין פוגשת בחורבות שנראות יפות משהינן באור יום. הן רשומות בתצלום כשרידים של זמן עבר מופשט, שצמחייה פראית מעמעמת קמעא את קווי המיתאר שלהן כמו גם את הסביבה העירונית שבה הן ניצבות.
בעבודת הוידיאו "ג'ניפר היקרה", שמוצגת בתערוכת היחיד של גז כחלק מפרויקט "קונברסיה" של הקרן החדשה לקולנוע וטלוויזיה, נראית, נערה צעירה מקריאה שוב ושוב למצלמה – מתוך שאיפה להגיע לביצוע מושלם – מכתב פרידה אישי, אשר קיבלה מהמרצה שלה בקורס רפלקסולוגיה שאותו סיימה בהצלחה. המכתב מגולל את הפתעתה של המדריכה מעובדת היות התלמידה ערבייה. העבודה מצביעה על האופן בו יצירת משמעות כרוכה בשימוש בדפוסים חוזרים, ופעמים רבות היא רפלקטיבית. כך מציעה העבודה את המתח התמידי שבין השתקפות (רפלקסיה) לבין הופעה, ככזה שבכוחו לחשוף הבניות חברתיות ואסתטיות.
הופק על–ידי הקרן החדשה לקולנוע וטלוויזיה במסגרת הפרויקט “קונברסיה”.
עבודה זו מציגה את ארבעת האחים למשפחת מונייר הנוצרית, שנולדו לאחר 1948. מיעוט שבמיעוט, מיעוט בתוך מיעוט, מעידים הדוברים על עצמם במיצב הוידיאו והסאונד "סובארו-מרצדס", ומתווכחים בינם לבין עצמם מהי זהותם הנכונה: ערבים, נוצרים, ישראלים, פלסטינים? שניים או שלושה כינויים יחדיו? יש המצהיר כי הוא מרגיש שייכות גם לעם היהודי, ויש האומר על עצמו כי הוא ערבי ותו לא. כולם סבורים שהם "ישראלים כשרים". אותנטיות בשבילם יכולה להיות רק רבגוניות, אירוניה עצמית (השופעת מכל הדוברים בתערוכה, אבל במיוחד מבני הדור השני לאותה משפחה מלוד, שקולם נשמע בעבודה זו), פלורליזם וסובלנות מתוך עמדה של ”מיעוט בתוך מיעוט”, או כפי שאומר אחד מהדוברים – עמדתם של מי שיודעים ש"אנחנו האנשים הכי חלשים שיכולים להיות באזור".
