נעלי עקב בחול

לוח השנה משמש במכוני ליווי כיומן עבודה, עליו משרבטים מידע נחוץ: משמרות, שעות עבודה וחלוקה לחדרים. איטה גרטנר, עושה שימוש במצע של לוח שנה עברי מוגדל במסגרתו היא נותנת ביטוי ויזואלי לכל יום בחודש בשגרת הנשים שזו מציאות חייהן.
הרישומים מתארים דמויות מעולם הסחר: סרסורים ולקוחות ונותנים ייצוג למורכבות הרגשית שלהן, לחפצים ולמונחים מחיי היום יום של תרבות הסחר בנשים: מקטעי איברים, שפתיים, ליפסטיק, נעלי עקב, דרכון אוקראיני, אלימות, פחד, חוסר אונים, אנונימיות, חשיפה, בושה, אטימות, פנטזיה, אילוץ, רכישה וריקנות. בין הרישומים נרקם סיפור אינטראקטיבי עדין, שנחשפת בו מורכבות רגשית.

אירה ב"דיוקן עצמי" פיסלה בובת ציפור גדולת ממדים ע"פ בובת ציפור לבנה שבחרה מארגז חפצים אישיים שהביאה איתה מרוסיה.

דורון סולומונס, מתייחס בעבודת הוידיאו "שידול" למיתוס הסינדרלה בדמות זונה באמצעות קטע מתוך סיפור אגדה של המאה ה-20 – הסרט "אישה יפה" והתייחסות לפנטזיה של נשים קורבנות סחר החולמות על לקוח עשיר שיתאהב בהן ויושיע אותן, ושאתו יחיו באושר ועושר. סולומונס מטפל בסצנת המיקוח, המשא ומתן הכלכלי בעת מכירת אישה. הוא מסתיר את פני השחקנים ומשבש את קולם – טכניקה מוכרת מהטלוויזיה, שמשמשת מרואיינים שאינם חפצים לגלות את פרצופם ולהיחשף. לעתים אלו נאשמים, אך לרוב מדובר בנשים, קורבנות להתעללות מינית או סחר, שבושה ופחד מניעים אותן להסתתר מאחורי מסך פיקסלים מרצדים וקול צפצפני גם כשהן אוזרות עוז לספר את סיפורן. סולומונס מקרבן את הקורבן; הדימוי הקולנועי משנה את אופיו – מקומדיה רומנטית לסרט אימה ופעולה, שנע בין הדוקומנטארי לעלילתי. הז'אנר ההיברידי החדש שנוצר מוביל למבוכה ופאתוס, והתוצאה היא הומור כואב.

הילה בן-ארי פורשת דמות אישה גדולה (Big Mama), שרועה על הרצפה כחלל דרוס שהושלך לשולי הדרך, או כסימון בזירת רצח. גופה שנותרה ממנה רק שארית זיכרון של גוף מחורר ושטוח, דו-ממדי, שמורכבת מאלפי עכברים לבנים, מתגודדים, מתנפלים. אלה טורפים את הגווייה הנעלמת, אבל בו זמנית יוצרים ומקיימים אותה.
במיצב נוסף יצרה בן – ארי פנל באורך 17 מ' ובגובה 0.20 שמורכב על קיר. הריבוי העמלני, המודולרי, מזכיר שטיחים ממזרח אירופה: עומס דקורטיביות וצבעוניות המציגה אלפי עכברים מתגודדים סביב דמויות נשים נטולות פנים בתנוחת ישו צלוב. הפנל הוא אלמנט ארכיטקטוני נמוך, שולי וזניח, הנוגע בתחתית ומוגבה אך במעט מהרצפה. תפקידו לספוג את הלכלוך, כדי שלא יתפשט לקיר הלבן והמהוגן. אך פנלים משמשים גם קו מתאר שמסמן את גבולות החדר המוכרים והבטוחים. שרשרת הקיום מתהפכת בעבודתה של בן-ארי. העכברים, בעלי חיים טפילים, הם השולטים, בזכות הכמות העצומה שלהם, והשתלטותם על גוף הנשים. בן ארי מעלה תהייה האם הן סובלות או מתמסרות לעינוגי הבשר? האם המראה הוא של אונס המוני או של אורגיה מטורפת?

טניה מציגה רישום המשקף את מערכת היחסים האופיינית לנשים קורבנות סחר: היא נועצת את ציפורניה בסרסור שלה, ספק נאחזת ספק פוצעת. בפסל חימר היא מציגה זוג עכברים העוטים זה על זה.

מירב הימן ויוסי בן שושן מציגים סדרת צילום מבוימת (שישה צילומים גדולים) של גברים האוחזים בחפצים אישיים בסיסיים של נשים: לבנים, בגדים, נעליים. העבודה בוחנת את יחסי הכוחות בין המינים ומעלה את השאלה מיהו השולט באמת? האם הגברים הם חבר אוהב הממתין לאהובתו? או האם לקוח? או סרסור שולט.
בעבודה שנייה, תצלום מבוים, "Backstage" הם מציגים מעין תמונת מחזור: סחר בנשים 2005. הלוקיישן הוא חדר איפור והמתנה לתוכנית אירוח טלוויזיונית. התצלום מתעד כביכול התרחשות של "מאחורי קלעים" רגע לפני העלייה לשידור ומעביר אותה לקדמת הבמה. הימן ובן-שושן יצרו סטריאוטיפים של "בעלי תפקידים" בעולם הסחר בנשים, שמזינים אותו ונענים לכללי המשחק שלו: נשים נסחרות, שוטרים, עורכי דין, שופטים, פוליטיקאים, לקוחות וסוחרים, מעין פרפראזה ויזואלית ל: "ויצטלם סרסור עם שופט, זונה עם פוליטיקאי, שוטר עם לקוח" – ולא תמיד ברור מיהו מי. העבודה מציגה פריצת גבולות שמציבה שאלה על המציאות האמיתית שמחוץ לסטודיו. הבלבול גובר בעימות בין מציאות לאמנות: חלק מהמצולמים הם בעלי מקצוע, עורכי דין וסוחרי נשים בדימוס, ש"התחזו" בהפקה של הימן ובן-שושן לשחקנים שמגלמים את התפקיד התואם למציאות חייהם.
במיצב הוידיאו "”Get Lost – מסדרון ארוך ואפלולי בעל אופי של מרתף טחוב, בצידיו מוקרנות שתי עבודות וידיאו "מסיבת יום הולדת לזונה" וסרט האנימציה "בורדל". דרך חורי הצצה נחשפת עבודת וידיאו נוספת בה ניבט פלג גופה התחתון של נערה בחצאית מיני הפוסעת ברחוב. העבודה מעלה שאלות על ייצוג הגוף בגבול הלא ברור בין אופנה לסממנים סטריאוטיפיים של זנות תוך דיאלוג בין המציאות לרפרזנטציה שלה.

יפעת גת ייבאה 3000 בובות מטריושקה (בבושקה) מרוסיה והקימה מיצב גדול ממדים – ייצוג ל 3000 הנשים המוברחות מדי שנה לישראל.אלפי הבובות תלויות על חוטים ויוצרות מעין וילון חרוזים גדול ממדים המאזכר וילון התלוי בכניסה לבורדל. מול מיצב הבובות מציגה גת את "פנדה" עבודת וידיאו בה נראה דוב מונומנטאלי מנופח באוויר. גת צילמה קצה מיתקן קפיצות לילדים, הנמצא במרכז העיר נתניה. הדוב נע באיטיות קדימה ואחורה דבר המאזכר תנועת משגל בהילוך איטי, כמו מתוך סרט פורנו פרודי.לצדי הדוב קטעי וידיאו המתעדים תקריבים של פעולת "ניקוב" בובה ו"השחלתה". גת משבשת בעבודתה משמעויות מקובלות של בובות מחמד מעולם ילדים וקושרת אותם בתעשיית מין וסחר בנשים.

לנה רודקובה יצרה סביבה מנוכרת מדברית וצחיחה בטריפטיכון המציג תפאורת עיר רפאים עם אלמנטים מאיימים בשלוש סצנות על אריזות קרטון מחבילות ששלחה לה אמה.

מיכל שמיר יצרה חלל המאזכר חדר מעופש במלון דרכים שבו נחשפים מעשים אינטימיים ודיסקרטיים באמצעות שרידים של פעילות אנושית פיזיולוגית על הרצפה: אוכל, לכלוך, הפרשות, זיעה ועובש. קירות החדר מצופים בסוכריות מגוהצות ומעוותות לצורת איברים נשיים מדממים, מופרדים משאר גופה ונפשה של האישה – ייצוג לנתק הרגשי של נשים קורבנות סחר כאמצעי הישרדות. הסוכריות, מטעמי ילדות, טאבו נכסף, מתקתקות ומבטיחות בצבעוניותן המבטיחה, מתפקדות גם כאמצעי לאסקפיזם ולפנטזיה. מאחורי קירות הסוכריות של שמיר אורבת הסכנה להיהפך לטרף לתאוותו של האחר. בקירות הממתקים נטמעות עבודות וידיאו שמציגות חומריות ניגרת של נוזלים. באחת העבודות פרפרים זכים ולבנים שמספיקים להטיל כמה ביצים ואז מתים תוך הקאת חומר כתמי, מחזור חיים קצר שמתקיים רק לצורך רבייה והישרדות, שתחילתו בפרפר יפהפה וסופו בפליטת קרביים אדומה. בוידיאו נוסף, נראה חומר לבן סמיך המאזכר קרם ידיים/ חלב/ סבון/ זרע/ מטפטף בצד וילון.

שולה קובו מפרסמת בהתרסה את מספר הטלפון הפרטי שלה במיצב העשוי אלפי חרוזי קוורץ ורודים נוצצים על הקיר. מספרי טלפון משמשים אמצעי מרכזי בהנעת תעשיית המין והסחר בנשים ומתפרסמים בכל סוגי העיתונים. קובו, מעמדה של עוצמה, מוחה כנגד הנורמה של האישה בתפקיד ה"מפתה" ומציבה אתגר בפני הגבר – "נסה לפתות אותי" אך בהציגה את מספר הטלפון האמיתי שלה, היא גם שמה את עצמה בעמדת חולשה דומה לזו של הנשים בעולם הזנות.

תמר לם מציגה סדרה של 18 צילומים המתעדים את חדריהן הפרטיים של נשים החיות במעון ארעי המשמש מקלט לקורבנות סחר בתל אביב.
העבודות מוצגות בעומקן של קופסאות עץ לבנות המוצבות בתוך תאים שמזכירים חדרים, דבר היוצר תחושת הצצה אינטימית לתוך חדר מוקטן. הצילומים מציגים מרחב פרטי בו מתגלים פרגמנטים מעולמן האישי של הנשים וחפצים אישיים להם הן מייחסות מעמד של מזכרת מהבית או נקודת מבט אישית על מציאות חייהן: כיסויי מיטה פרחוניים, אייקונים נוצריים, גודש בובות פרווה, מלאכים, תמרוקים.