גחליליות פצועות וברקים בצנצנת

תערוכה בשיתוף עם התוכנית לתואר שני במדיניות ובתיאוריה של האמנויות, בצלאל אקדמיה לאמנות ועיצוב, ירושלים
בהשתתפות האמנים: מתי אלמליח, שחר אפק, בר דביר, נוי חיימוביץ, רוני טרבלסי, ליהי ניידיץ,
ארנסט סילבסטר-לונץ, רעות קרן; והאוצרים: שולמית אוחנה, דניאל ונטורה, עדי יניב, נטלי כהן, מורן סולימרסקי-נועם, דביר שקד

בניגוד לעבודות אחרות בתערוכה, שאינן עסוקות באספנות כשלעצמה, עבודתו של אוריאול וילנובה היא אוסף מובהק של גלויות, שנרכשו בשוקי פשפשים ברחבי העולם. באמצעות האוסף הוא דן ב"מנגנונים פוליטיים" – מערכות שונות של ארגון מידע וידע, המציגות וממקמות חפצים באופן שמַבְנה את הסיפור ההיסטורי הנקשר בהם ואת המבט העתידי שלנו על חפצים מסוגם. וילנובה רואה באוספי הגלויות "מכונות חשיבה", שמבקשות מאתנו לבחון בגמישוּת ספקנית קביעות המוצגות כאמיתות.
האוסף המוצג כאן החל להתגבש ב-2011 וכיום הוא מונה יותר מ-2,250 גלויות, שמתעדות תצוגות מהמאה ה-19 ועד ימינו. הגלויות נוצרו לתיעוד תערוכות ומוצגים במוזאונים צבאיים, מוזאונים לטבע, מוזאונים אתנוגרפיים ומוזאונים לאמנות. כמה מהחפצים הנראים בהן חוזרים בכמה מן הגלויות כחלק מהתצוגות השונות, באופן שחושף את מסגרות המיון והסיווג השונות של אותו חפץ: מה שהחל כפריט פרימיטיבי היה לעדוּת אנושית, וחפץ אתנוגרפי שב ומופיע כיצירת אמנות. עירוב הזמנים במִקבץ חושף תנועות היסטוריות של הבְניית משמעות, תיקונים ועיוותי הקשר. התובנות הללו מפנות את המבט גם אלינו – אל האופן שבו אנחנו מסווגים חפצים, ממסגרים אמנות ושופטים תופעות אנושיות.

מקומות: וושינגטון סקוור, זוקוטי פארק, גרמרסי פארק, כיכר פולי,
תחנת גרנד-סנטרל, סנטרל פארק, כיכר קופר, וול-סטריט, מנהטן;
פורט-המילטון, ברוקלין; גרנט פארק, שיקאגו
עם קטעים מתוך מהפכה עכשיו בבימוי אויווינד פלסטרום,
1968 (צילום: פיטר דיוויס, סטפן לאם)

בתקופה של שהות-אמן בניו-יורק, עבדה אנה לונד עם הארכיונים של שני אמנים שוודים, אויווינד פלסטרום (Fahlström) וברברו אוסטלין ((Östlihn, שפעלו בדרום מנהטן בשנות ה-60 וה-70 למאה הקודמת ותיעדו בדימוי ובסאונד אירועים פוליטיים כמו הפגנות ה-Yippies ב-1968 וקבוצות אופוזיציה שהתנגדו למלחמת וייטנאם, בניו-יורק ובשיקגו. החומרים שצילמו והקליטו נשלחו אז לשוודיה לשימוש העיתונות המודפסת, תשדירי טלוויזיה, סרטי תעודה ותוכניות רדיו.
לונד התחקתה אחר צורת העבודה של אמנים אלה מנקודת מבט "עתידית". בשנים 2012-2011 היא צילמה את ההתקוממות האזרחית של תנועת Occupy Wall Street במנהטן, שכללה הפגנות, אספות מחאה והתכנסויות להחלפת מידע. לאחר מכן שזרה קטעים מהחומרים שצילמה בעבודתו של פלסטרום ולהפך, ליצירת הפריה וזיהום הדדי בין האירועים האזרחיים. התוצאה היא מִקבץ של פעולות דמוקרטיות, המתרחשות, חוזרות ונשנות בתנאים היסטוריים שונים, תחת מערכות שלטון שונות, ומתועדות באמצעים טכנולוגיים אחרים שממסגרים ומְמשטרים באופנים שונים את המבט על האירוע.

העבודה של האמן המקסיקאי גבריאל קורי כוללת שבעה מִתקני נייר מפלדת אלחלד, מהסוג המצוי בשירותים ציבוריים במקומות רבים בעולם, שקיבוצם יחד חוקר את מושג הסִדרה המינימליסטי. המִתקנים מופיעים בגדלים שונים ולצִדם סימני שריפה, והם הוצבו במקור – כחלק מהסדרה מים בבקבוק – על חורבות אתר ספא. העבודה מציגה למעשה סדרת סחורות מייצור המוני, המופצות ברחבי העולם, לצד נוכחות אנושית חסרה, אנונימית, המעידה על פעולות היגיינה יומיומיות. מִקבץ החפצים, שהותקו מהקשרי שייכותם, מעיד על סטריליות שהוכתמה בעקבות של פעולה אנושית עלומה, שגרמה לשריפת הנייר ולחריכת הקיר.
עבודתו של קורי מפנה מבט לסכימות מודרניסטיות של תצוגה, ובוחנת כיצד אירועי יומיום עוטים ארשת מובחנת בעצם הצגתם בהקשר מסוים; כיצד אנחנו מנתחים, מפרשים ומטמיעים מידע חזותי בהשפעת אופני סידורו והצגתו; ואיך מִסגור כזה או אחר מַבְנֶה את המשמעות של הדבר העומד למבחן. בתוך כך העבודה חושפת לעינינו את הטמפורליות של הפעולה האנושית: סימני השריפה השונים מצביעים על משכי בעֵרה משתנים, אך אינם מוסרים דבר על פשר הפעולה ועל יחסה לחומריות המצוחצחת של המִתקן שממנו נלקח הנייר. עבודה המתרכזת בתיאור של פעולה ושל העקבות החומריים והטמפורליים שהותירה במוצרי צריכה, מעידה אגב כך על היעדרו של הפועֵל.

עבודתו של חמודי ג'נאם היא כמו קורפוס של ה"אני"; אוסף של רשמים וזיכרונות, אנקדוטות ואירועים משמעותיים בעבורו. הצופה מוזמן לעמוד במרכז המִקבץ, לחדור אל אוסף הפריטים המרכיבים אותו ולבחור על מה להביט ומתי. ההיגיון או הסידור שבבסיסו קשור למשחק הקלפים המקומי Banakil, שאינו מאפשר תוצאה של תיקו או מנצח יחיד, כי המנצח נדרש להביא בחשבון את מצבם של המשתתפים האחרים. המשחק מחייב שותפות, אם כאסטרטגיה ואם מתוך אלטרואיזם, כך שהמְשחק לבד יפסיד בהכרח. בלי שותפות אין ניצחון.
ג'נאם לוקח אותנו למסע שבין "זרם תודעה" ל"ניוז-פיד", ברצף בלתי פוסק של דימויים, זיכרונות ורשמים המְתַקשרים אלה עם אלה: מקומות בחיי האמן; קטעים מתוך תשדירי תעמולה ישראליים משנות ה-50, המעודדים את יהודי אירופה לעלות לחיפה, עירו; סצנות גיימינג אלימות ממשחקי מחשב ודמויות מ"מורטל קומבט"; אנקדוטות פוליטיות מהעולם הערבי; פוטאג' ממוקדמות מונדיאל 2006 ואנימציה של שחקני כדורגל כג'ימי טורק וזאהי ארמלי; טוורקינג בסעודיה העכשווית לצד ריקודי דבקה בחסות צבא כוויית, שאורגנו כדי לעודד את הפלסטינים ב-1967; מינֵי אסלות המייצגות כלכלה של כושר גופני לא פחות משהן מתייחסות לאבי הרדי-מייד; תנוחות דוגי-סטייל לצד קטעי שירה של אמסאלם חדביב, זמר פלסטיני גולה ששיריו מעמידים בספק כל הנחה מוקדמת לגבי האידיאולוגיה שלו. הקטעים כולם שרויים בתרביות חיידקים שג'נאם גידל בסטודיו מעורו-שלו, כאילו הדביק אותם ב-DNA שלו. לקראת סוף הלופ, ידיד של אבי-האמן מסביר את חוקי המשחק, וכך כל דימוי ומערךדימויים מקבל משמעות נוספת, אסטרטגית: איזה דימוי מונח מתחת לאיזה צבע? מהו האדום ומהו הכחול? והאם סגול הוא מן האפשר?

עבודתה של סלין קונדורלי עוסקת בצורות ותצורות של תצוגה ושל עבודה. אוסף ה"סביבונים" שמוצג כאן מתייחס לעבודתה של האדריכלית האיטלקייה-ברזילאית לינה בו-ברדי, שטענה כי מוזאון צריך לכלול גם גן משחקים ואוספים של תרבות פופולרית. גני משחקים מאפשרים יחסים לא ממושטרים, חופשיים ואף אינטימיים, בין אנשים לבין עצמם ובינם לבין עצמים וחפצים, בניגוד ליחסנו לאמנות. לשם כך עיצבה בו-ברדי חפצים המעודדים שימוש חופשי, וה"סביבונים" שכאן הם למעשה דגמים מוקטנים של קרוסלות, שבגודלם האידיאלי – גודל אדם – משמשות מצע למשחק קבוצתי.
עבודתה של קונדורלי מציגה את דגם לחברת איכות (1968) של פאל נילסן (Nielsen), שנוצר בהשראת בו-ברדי במטרה ליצור כיסים של ספונטניות ופעילות לא אינסטרומנטלית בחברה תועלתנית. בעקבות בו-ברדי גם קונדורלי מבקשת לקדם ערכים של תרבות שיתופית, אל-היררכית ואנטי-אליטיסטית, כאשר היא מעיינת בפוטנציאל הגלום במרחבים משותפים, במדיניות רווחה ובהשקעה בתרבות. מכך עולות שאלות כמו: אילו תפיסות עולם עשויים לקדם מרחבים הנתמכים על-ידי המדינה? איזו קהילתיות מבקשים לכונן מוסדות קהילתיים כמוזאונים והיכלי ספורט – ואיזו קהילתיות מתכוננת בקרוסלות, או בגני משחקים?

החומרים שבבסיס עבודה זו נאספו על-ידי העיתונאית האמריקאית שילה הטי (Hetti) בתקופת מִמשלו של הנשיא אובמה. הטי בקשה מאנשים שישלחו לה חלומות על פוליטיקאים ובפרט על הנשיא השחור הראשון, שהופעתו הממלכתית ודמותו הכריזמטית לא הותירה אנשים אדישים, כולל פתיר עצמה, שבחלומה חשף הנשיא בפניה את תשוקתו הסמויה לקדרוּת. בתגובה הרחיבה פתיר את האוסף של הטי והזמינה חולמים שהיו מעוניינים לקחת חלק בעבודה המוצגת.
במעין סדנת חלומות חולקים החולמים את חזיונותיהם, את הסיטואציות המדומיינות שבהן לקחו חלק ואת הרְגשות שמפגשים אלה עוררו בהם. פתיר קוראת אותם בהשראת פירוש החלומות של פרויד, ובכך ממסגרת אותם במִשטר משמעות, המטיל את ההיררכיה הפרשנית שלו על הסמלים המופיעים בהם. העבודה מעלה שאלות על קיומם של משטרים פוליטיים ומשמעיים המַבְנים את הקשר האישי והפומבי שאנחנו קושרים עם נציגי ציבור; היא בוחנת את הקשר שלנו, כאזרחים, עם על נציגינו-שליטינו, כמייצגים מהימנים או כוזבים שלנו וכמושאי תשוקה בכלכלה רגשית מסועפת.