מקבץ עבודות וידיאו
אוצרת: הדס מאור
07/06/2018 -
29/09/2018
עבודות הווידיאו המוצגות בספוט נוגעות כולן בשאלות של מקום, של זיכרון ושל זהות ומציגות את הממד הארעי והבלתי יציב, הקשור במושגים אלו. אל מול נוכחות הגוף החסרה במובהק במיצבים הפיסוליים של טטיאנה טרובה ושל יערה צח, עבודות הווידיאו במקבץ זה מבוססות, כל אחת בתורה, על סיפור ביוגרפי פרטי, ממשי או מדומיין; סיפור המסופר בגוף ראשון דובר, ופורש מתווה ליניארי משובש, פגוע וחסר, של זהות אינדיבידואלית, שאינה ניתנת לניתוק מהקשר גאוגרפי לאומי רחב יותר.
בכל העבודות מהווה הזיכרון אמצעי מרכזי לכינון תפישה עצמית של זהות ושל שייכות, אלא שהזיכרון מקוטע, שבור, פרום. וכך – בדומה למיצבים הפיסוליים – עבודות הווידיאו מעלות מושגים, כמו הגירה, נוודות, שייכות ועוד, וכמו מעגנות את הממד העקרוני שבהצבות הפיסוליות לכדי עמדה פרטיקולרית, תלוית זמן ומקום, עמדה, שכל כמה שהיא ספציפית ואישית, מוכפפת לכוחות גדולים ממנה, המניעים אותה במרחב הציבורי ומגדירים את גבולות הווייתה.
מצלמתו של דור גז לוכדת את השמש השוקעת בחוף יפו. שכשוך הגלים מלווה את קולה של סמירה מונאייר, המספרת על שנות ילדותה ביפו שלפני 1948, כשחוף הים התיכון שכן מרחק 100 צעדים בלבד מדלת ביתה. פניה של הדוברת אינן נראות, ובכל זאת נוכחותה כובשת את הצופה. תוך שהיא מתניידת בחופשיות בין ערבית לעברית, מונאייר פורשת סיפור היסטורי מרחבי על קורות משפחתה, שנאלצה לעזוב את בית המשפחה ביפו ונפוצה ברחבי הארץ והעולם.
מוזיקה מקורית: אורי פרוסט
צילום: דנה לוי, דניאל נוגווירה, ראוִי פסופולטי
תודה לארכיון הסרטים היהודיים ע"ש סטיבן ספילברג,
מוזאון השואה, וושינגטון
בסיוע תוכנית התמיכה בפיתוח פרויקטים של ארטיס
בעבודת הווידיאו זה היה ביתי, שלושה מסכים מציגים במקביל שלושה דורות במשפחתה של האמנית, דנה לוי: באחד מוצג סבה מצד אמה, קרל ריבשטיין; בשני – אביה, יוסי לוי; ובשלישי – היא-עצמה. לוי תיעדה כל אחד מהם במסע ראשון חזרה לעיר ילדותם ולבית, שבו גדלו ושאותו נאלצו לעזוב כילדים. סבה של לוי חוזר לעיר סוסנוביץ' (Sosnowiec) שבפולין, שממנה נשלח בשנות ה-40 של המאה ה-20 למחנה הריכוז אושוויץ; אביה חוזר לעיר הולדתו, קהיר, שממנה עקר למעברה בחיפה עם עליית משפחתו לארץ בשנות ה-50; ואילו לוי עצמה חוזרת לבית שבו גדלה, באטלנטה, ג'ורג'יה – בית שעזבה עם שיבת המשפחה ארצה, לעיר תל אביב שבה נולדה. נוכחותם של שלושת הדורות בעבודה מבליטה – במסגרת אילוצי הזמן והמקום – את ההבדל בין הסיפורים הפרטיים, אולם הצגתם במקביל מתכנסת לכדי מסע זהות רב-דורי, כעין פרק בשרשרת הנדודים עתיקת היומין של הגנום היהודי.
בהשתתפות: דוריד לידאווי, מאיה מרון
תסריט: גל דביר, טליה הופמן
צילום: רני מונצ'ז
עיצוב סאונד: עירד לי
בתמיכת Other Israel
2048. על דרך פליטים בין יפו-תל אביב לבֵּירות, שני פליטים, בחורה יהודייה ובחור מוסלמי, עושים את דרכם ברגל, משוחחים על אהבה, על זיכרון, על אמון ועל שכחה. התנועה המתחוללת בסרט, מתקיימת במספר מרחבים בו-זמנית: במרחב הגיאוגרפי שבין יפו-תל אביב לבירות; במרחב הזמן שבין עבר, הווה ועתיד; במרחב המנטלי שבין הבחורה לבחור; במרחב השפה שבין עברית לערבית; במרחב התרבות שבין ראשית הגל החדש בקולנוע הצרפתי לבין עשייה קולנועית מקומית עכשווית, שכן העבודה מושתתת על התייחסות ברורה לסרטים, כמו הירושימה אהובתי (תסריט: מרגריט דיראס, בימוי: אלן רנה, 1959) ואשתקד במריאנבד (תסריט: אלן רוב-גרייה, בימוי: אלן רנה, 1961). וכך, היחסים בין זמן למרחב, בין אמת לבדיה, מוטלים בספק מתמשך לאורך הסרט.
עבודתו של ראפת חטאב מצליבה בין שלושה צירים ויזואליים: דימויי נער המנגן בכינור, בתולת ים שנפלטה לחופי מנשייה ואישה בוגרת, המגוללת את תולדות משפחתה. בתוך כך נעה העבודה בין הממד הקונקרטי לממד הסימבולי. הגוף הפרטי הנראה לעין, המקועקע במילים "יפו כלת פלסטין" בקליגרפיה ערבית, הוא גופו של האמן, בעוד הגוף הלאומי, הגוף המדובר, שנפוץ והתפזר בעקבות אירועי 1948, נפרש ומסתעף מתוך דבריה של הדמות המרכזית בעבודה – יוסרה, אחות אביו של האמן. העבודה מציגה את מאבקו של חטאב עצמו לחבור לסיפור-העל ההיסטורי, ובד בבד גם לנסח את זהותו שלו, ההיברידית והעכשווית, באמצעות מטאפורת ההקרבה שבסיפור בת הים הקטנה (הנס כריסטיאן אנדרסן, 1837).
