מרחב ביניים

אוצרת: דרורית גור אריה

17/05/2007 -

06/10/2007

מרחב ביניים

התערוכה מרחב ביניים פותחת את הגדרת חלל המוזיאון לקריאה מחודשת ומזמינה את הצופה לבחון גבולות, מוסכמות והגדרות של מרחב פרטי וציבורי.
החלל המוזיאלי הקונבנציונאלי והמוכר, פינה את מקומו לטובת מסלול משובש, מעין מבוך המקשה על תחושת הכיוון, מאתגר את הצופה, מציב בפניו מחסומים, מעברים צרים ואף מאלץ אותו להתכופף ולהיכנס מבעד פתחים שנפערו בקירות המוזיאון. השיבוש המכוון, יצר חלל המזמן לצופה חוויה פיזית ומנטאלית לא שגרתית.
דרורית גור אריה, אוצרת התערוכה התערבה בחלל המוזיאון מתוך כוונה לבחון כיצד יפעל החלל המוזיאלי- הנייטרלי והסטרילי ("הקוביה הלבנה") במתכונת אחרת, המאתגרת את התנועה ואת חוקי הצפייה המקובלים במוזיאון. גור אריה הזמינה את האדריכלים רפאל כהן וניצן סט שחברו לתהליך ובנו מודל של מסדרונות בתוך חלל המוזיאון. המסדרונות ממשטרים את ציר ההליכה, פתחיהם השונים מאפשרים למראית עין חופש בחירה, אך בפועל נשללת תחושת הביטחון, הכיוון וההתמצאות. התערוכה מפעילה משטר ראייה וצפייה לא שגרתי ומייצרת מניפולציה של כוח כלפי הצופה המתקשה לנוע במרחב הכאוטי.
בתערוכה משתתפים 12 אמנים ישראלים ובינלאומיים הבוחנים את מערך היחסים בין מרחב פרטי למרחב ציבורי כמו גם את התפרקותם של המרחב הפרטי ושל מושג ה"הבית האוטופי", דרך עבודות וידיאו, מיצב ואדריכלות, שרובן נוצרו במיוחד לתערוכה.
העבודות בתערוכה מציגות אספקטים אישיים, אינטימיים וחברתיים, על רקע המציאות העכשווית בה אנו חיים, המושפעת משינויים טכנולוגיים וחברתיים ואשר במסגרתה הולכים ומיטשטשים גבולות המרחב הפרטי והמרחב הציבורי.
במרחב העכשווי, מתקיימת בו זמניות גדולה בין קרוב- רחוק, חוץ- פנים. הוירטואלי, הרחוק והפיקטיבי על גבי מסכי המחשב והטלוויזיה הופכים לקרוב ולזמין, בעוד שהקרוב והממשי מאבד את חשיבותו.
גם במרחב התערוכה מתקיימת בו זמניות והכלאה בין קרוב- רחוק, אינטימיות לניכור ובין חוץ לפנים.

מרחב ביניים
אדריאנה לארה, Art Film 1: Ever Present Yet Ignored, וידיאו, 2006

אדריאנה לארה מציגה מעקב מבוים אחר קבוצת מבקרים צעירים בחלל הנראה כמוזיאון לאמנות. הצעירים משחזרים את התנועות והפעולות המצופות ממבקר במוזיאון ומציגים אותן כאקט ריק מתוכן של מחוות מסוגננות, כמשחק של חיקוי נורמות פעולה מוכרות בחלל. גם חפצי האמנות נתפסים כ"אובייקטים של אשליה או רמייה". במשך שנה יצרה לארה את "חפצי האמנות" המוצגים בחלל. היא הכינה הוראות פעולה המקושרות לכל אחד מהאובייקטים המוצגים וליקטה קטעי טקסטים של אנשי אמנות, פילוסופים ומבקרים, המושמעים ליד היצירות. השילוב של רמות טקסט שונות מטשטש היררכיות של זמן ומקום. המניפולציה של לארה חוסמת כל ניסיון לייצר נרטיב לוגי אחד של ההתרחשויות. הפרויקט המשעשע מעורר מחשבות על יצירות האמנות השאפתניות והראוותניות המאפיינות כיום את שוק האמנות, ועל הערכים שמיוחסים ליצירות אמנות, המבוססים על הנחות מוקדמות ונורמות חברתיות.

מרחב ביניים
אורית אשרי, Back in 5 Minutes

אורית אשרי בוחנת את המרחב האמנותי, והפעם – סטודיו האמן, המרחב האישי האינטימי שבו מתהווה היצירה בטרם תצא אל חלל התצוגה הציבורי.
בחלקה הראשון של עבודת הווידיאו Back in 5 Minutes משתמשת אשרי בסטודיו האישי שלה במרתף לונדוני דחוס כדי לדון בשאלת המרחב האמנותי. העבודה מציגה סיפור על אוצר המבקר/פולש לסטודיו שהאמן נעדר ממנו, ומרשה לעצמו לחלל את קודשי הפרטיות של האמן והיצירה. חלקה השני של העבודה, המוקרן באותו חלל ובאותו זמן לצד החלק הראשון, מתאר דיאלוג בין האוצר לאשתו בחדר ביתם, בו סיפור ההיעלמות של האמן מוצג כסיפור בלשי, ברוח סרטי הפילם-נואר. ההצבה החריגה של עבודת הווידיאו במרתף, במרחב המכיל את פסלי המוזיאון, מרחיבה את גבולות העבודה ויוצרת מעין סיפור בתוך סיפור. חלל האחסון האמנותי זולג לתוך חלל הסטודיו הווירטואלי ומטשטש את גבולות המרחב האמנותי ואת מקומם של הצופה והאוצר.

מרחב ביניים
גולסון קרמוסטפה, זיכרון של כיכר, וידאו, 2005

האמנית הטורקיה גולסון קרמוסטפה מציגה את השפעת ההתרחשויות במרחב הציבורי על המרחב הפרטי בעבודה המורכבת משני סרטי וידיאו בשחור-לבן המוקרנים במקביל משני מסכים: האחד מציג צילומים דוקומנטאריים של התרחשויות היסטוריות, חלקן אלימות, בכיכר מרכזית באיסטנבול והשני את השפעתם על משפחה המוצגת במרחב הפרטי – בבית. העבודה חושפת זיכרון של כיכר הנחווה מתוך הפנים. קרמוסטפה בוחנת את מארג היחסים הסבוך שבין החוץ החברתי-הפוליטי לבין מה שנתפס כפנים – חלל הבית האינטימי, שהוא גם מרחבו הקיומי הראשוני של הסובייקט. הבית מאכלס את היחסים המורכבים בין ההיסטוריה האישית של הפרט לבין ההיסטוריה הציבורית של "החוץ" – המדינה והקולקטיב.

מרחב ביניים
טל אמיתי, קתרינה, 2006-7, טכניקה מעורבת: פרספקס, חוט תפירה 125x 210 ס"מ

טל אמיתי עוסקת במרחב הביתי ופועלת כשמאנית בניסיון ל"תקן" ו"לשקם" שלדי בתים מתפוררים התלויים על בלימה. ארכיב הדימויים הפטישיסטי שלה מכיל אוסף של שרידי בתים, שקרסו באסונות טבע או נפגעו במלחמה, שאותם היא אוספת מתוך אתרי אינטרנט וממגזינים שונים. אמיתי "רושמת" בפעולה עמלנית כפייתית בחוט תפירה שחור דימוי אדריכלי של בית שהתרסק בסופת ההוריקן "קתרינה" בניו אורלינס. אמיתי מעבדת את הדימוי הדיגיטלי בפוטו-שופ, מגדילה אותו, וכמו במעשה רקמה מפיחה בו אט-אט חיים חדשים. הבנייה וההרכבה מתחזות לפעולת תפירה, אבל אמיתי חושפת את המניפולציה האמנותית בהשאירה על גבי המשטח דבלול של חוטים פרומים. אמיתי חושפת את מופרכות הבית והמשפחה כמסד מוצק של ביטחון, יציבות ואושר. הבית הוא מעטה אשלייתי, דק ושברירי, שהזיכרון מטיל בו צל כבד והפחדים חבויים בתוכו.

מרחב ביניים
ליאב מזרחי , 360, הצבה

ליאב מזרחי, מציב בחלל המוזיאון מצלמות מעקב המקבלות את פני המבקרים בתערוכה.ביותר ויותר מרחבים ציבוריים ועירוניים מוצבות מערכות ניטור ובקרה העוקבות אחר הנעשה בבחינת "האח הגדול" שעינו פקוחה על הנעשה. מערכות אלה מוצבות גם בחללי תצוגה מוזיאליים, צופות אחר המתרחש, עוקבות ובוחנות כל תנועה מתנועותיו של המבקר, מה שיוצר אצלו תחושה טורדנית של חשיפה הגובלת בשיתוק. מצלמות המעקב של מזרחי רק נראות כמערכת בקרה, למעשה הן מתחזות ל"דבר האמיתי" שמייצר את אותה תחושה טורדנית ומאיימת בחלל. המצלמות של מזרחי עשויות מחומרי רדי מייד, חומרים פשוטים העומדים בניגוד גמור לתחכום של מערכות הבקרה האמיתיות ולמעשה מרוקנות מהכוח הגלום בהן. מזרחי מייצר פעולה חתרנית בקנה מידה קטן, המנטרלת את מקור האיום מכוחו באמצעות שכפול מזויף, שקרי. עבודתו שולחת קריצה לעבר המבט האלים והחודרני של המצלמה המקבלת את פני המבקרים במוזיאון

מרחב ביניים
נדב ויסמן, קומת קרקע, מיצב, 2007

הכניסה לחלל ההצבה של נדב ויסמן עוברת דרך פתח נמוך שנפער באחד מקירות המוזיאון. הצופה המנתב את גופו בהתאם לתכתיבי החלל, מוצא את עצמו במרכזה של סצנה שנדמית כלקוחה מפנטזיה ומעלה תחושה של הימצאות בעולם אחר. במרכז המיצב, ספינת עץ ורודה המוצבת בתוך מה שנראה כמספנה. הספינה נראית כבולה, תקועה, לא ברור האם היא בתהליך בניה או בתהליך פירוק. על גבה נושאת הספינה את ביתה ועל סיפונה תורן עשוי עצמות. בחדר הסמוך מוצבים זה מול זה דמות גברית גרוטסקית עירומה וכלב. הדמות העירומה תקועה בתוך רמפת עץ, כמו מקובעת בסד. הדמות והכלב נראים כתלויים זה בזה, חולקים אותה בדידות נוראה. העבודה משלבת סרט אנימציה המוקרן על הקירות, בו נראה בית עולה בלהבות וסאונד של טפטוף המעיד על התרחשות חיצונית. ויסמן ממשיך בחיפוש ובעיסוק הבלתי נלאה אחר "הבית", ערגה וכמיהה לבית מגונן, למשפחה ולאינטימיות שלא באה על סיפוקה – "הבית" כהבטחה לא ממומשת.

מרחב ביניים
נטי שמיע עפר, מושבה, הצבה,2007

נטי שמיע- עפר בוחנת אפשרות לקיום חיים במרחב הציבורי, תוך בחינת ההשפעות הפיזיות והמנטאליות שמזמן מצב כזה. במיצב מורכב ומקיף המתייחס בין היתר לתופעת הנוודות וההומלסים המאפיינת את עידן הגלובליזציה,היא מציגה "עיר פיקטיבית" לנווד האולטימטיבי, המשוחרר מרכוש ונע בחופשיות במרחב הציבורי. עבודתה של שמיע- עפר היא מעין הצעה אוטופית הכוללת פתרונות להתמודדות עם חיים במרחב הציבורי האורבאני תוך שמירה על המרחב הפרטי המגונן. היא מבקשת לבחון את הטריטוריה הבסיסית והמזערית ביותר המתקיימת בנקודת החיכוך שבין הפרט למרחב, רגע לפני שהמרחב הפרטי מתפורר ומותיר את היחיד חשוף אל מול המרחב הציבורי.

מרחב ביניים
עפרי כנעני, פאתוס, וידיאו, 2007

עבודת הוידיאו של עופרי כנעני, אמנית ישראלית החיה ופועלת בניו יורק בשנים האחרונות, מגוללת מסע הרואי של גיבורה בעיר מוכת טראומה. העיר של כנעני, המחומשת במנגנוני בקרה ושליטה שנועדו לשקם את ביטחון תושביה, הופכת לזירה עוינת המאיימת על נפשה של הגיבורה. כנעני מציגה את אמצעי המיגון ומנגנוני הפיקוח של העיר הפוסט-מודרנית כמפלצות מיתולוגיות שיש להילחם בהן עד חורמה. ככל שמתרבים המנגנונים הטכנולוגיים המקיפים את הגיבורה, כך הולכות וגוברות חרדותיה, עד שהיא יוצאת למסע של שחרור כנגד "המפלצות" העירוניות. מסעה – ספק מציאותי, ספק פואטי – מתקיים בזיקה למסעו ההרואי של הֵרַקלֵס, הגיבור המיתולוגי. המקהלה, האמצעי האמנותי המגשר בטרגדיה היוונית על פערי הזמן והמרחב, ניצבת בסרטה של כנעני על גג בניין לרקע תפאורת העיר ומגדלי הזכוכית שלה, והיא מדווחת על מעללי הגבורה המתרחשים הרחק מעין הצופה.

מרחב ביניים
רוית כהן גת, Joony Joony, מיצב: עבודת סאונד, סריגה

רוית כהן גת מזמינה את המבקרים בתערוכה להיכנס ל"חדר משלה", מרחב אישי הטעון באירוע אבל פרטי המלווה בשירת קינה הבוקעת מבעד לרמקולים. המיצב Joony Joony ( "אהובי", "אהובי" בפרסית) מזמין את המבקרים לחדור לחלל אינטימי, רווי זיכרון אישי כואב הנישא על גבי צלילי שירת מקוננות ולספוג חוויה אישית מרטיטה. חדר המקוננות של כהן גת הוא חלל נשי. שירת הקינה הנשית שהוקלטה במיוחד לפרויקט נשמעת ברחבי החדר ללא הפסקה. את שטח אחד הקירות כיסתה כהן גת באריג סרוג מעוטר בדגמי מעוינים, כיסוי של החולין, כנהוג בבתי אבלים. המרחב שכהן גת יוצרת אינו חלל מקודש. היא חושפת את המהלכים המייצרים ריטואלים פולחניים רגשיים, את המניפולציה שמאחורי האבל. כהן גת גם משבשת את תפיסת החדר הנורמטיבי. החלל שלה הוא למעשה מסדרון צר וארוך, שבו הצופים/המנחמים החוצים את הסף מתקשים לקיים את ריטואל האבל, כיוון שיריעות האריג משתרכות עד הרצפה ומצמצמות את מרחב התנועה בתוכו. קול הקינה הבוקע ממערכות ההגברה שהוטמנו בקיר העבה חושף את הטכנולוגיה המייצרת אותו ו"מתעש" את מנהגי האבלות.

מרחב ביניים
רפאל כהן וניצן סט, אל השכחה, הצבה, 2007

האדריכלים רפאל כהן וניצן סט חברו לדיאלוג האוצרותי ושותפים לשיבוש הפיזי של חלל המוזיאון. כהן וסט תכננו ויצרו פרויקט אמנות במדיום האדריכלי. עבודתם אל השכחה, היא מבוך המסדרונות שהוצב בחלל המוזיאון ומשבש את התנועה בתערוכה. הפרויקט עושה שימוש בפעולות של שכפול ושעתוק בדומה למהלכים הנפוצים כיום בתכנון הסביבה הבנויה. המסדרון כמרכיב מסדר ומארגן, מופיע בתערוכה כלבירינט בקנה-מידה ביתי. מערכת המסדרונות המהוקצעת של כהן וסט החוצה את חלל התערוכה לאורכו מאופיינת בצורות מוכרות מהסביבה הביתית: קירות, פנלים, משקופים, אך היא אינה מממשת את ההבטחה הנובעת מעצם תפקידה. המסדרון אמנם מנתב את ציר ההליכה בחלל, אך מתפקד כמבוך כוחני ונעדר ביתיות המייצר חוויה גופנית של כפייה, מבוכה וצפייה משובשת במרחב האמנותי.

מרחב ביניים
שויה אזרי, A room with a view, וידיאו

הקולנוען שויה אזארי, גולה איראני החי ויוצר בניו יורק בעשרים השנים האחרונות, מציג עבודת וידיאו המהווה מסמך נוקב כלפי הניכור והאטימות בחברה האמריקאית – כסמל לחברה המערבית כולה.
A Room with a View, מגוללת סיפור טורד המגיע לשיאו בחשיפה טראומטית המותירה את הצופה מזועזע. זוג אמריקאי פרברי צופה בחדרו בדרמה הוליוודית טיפוסית המוקרנת בטלוויזיה. הצופים ביצירה שומעים את הקולות הבוקעים מן המרקע, שאינו גלוי לעיניהם, ואת תגובות בני הזוג לסרט המוקרן. בו-בזמן נגלה לעיניהם אונס ברוטאלי, המתרחש בנוף הפסטורלי של הפארק הנשקף מבעד חלון חדרם של בני הזוג, השקועים בהתרחשות שעל המרקע ולחלוטין אינם ערים למתרחש "מתחת לאפם". לאחר ה"הפי-אנד" של הסרט ההוליוודי, אל מול המרקע הכבוי, מבצבצים הניכור והריקנות שביחסי בני הזוג. אזארי בוחן את תחלואי החברה המערבית במרחב הציבורי והפרטי: תוקפנות, חוסר שוויון חברתי, אלימות מגדרית, מצוקות תפקודיות ורגשיות.