על הטיפשות

אוצרות: דורית לויטה הרטן ודיאנה דלל

13/12/2012 -

06/04/2013

על הטיפשות

התערוכה על הטיפשות, עוסקת בתופעת הטיפשות מנקודת מבטם של 25 אמנים ישראלים ובינלאומיים.
אלברט איינשטיין אמר פעם: "יש רק שני דברים אינסופיים, היקום והטיפשות האנושית, אבל בנוגע לראשון אני לא לגמרי בטוח". תערוכה זו עשויה לתמוך באבחנתו: הטיפשות ניחנה באופי חמקמק כל כך, עד שהניסיון להבהירה או להגדירה באמצעים חזותיים עשוי להתגלות כאח לאותן נטיות הירואיות או אובדניות ששיאן כישלון מפואר. יתרה מזו, הגבול הדק בין ביקורת (קרי התקפה על הטיפשות באמצעות האמנות) לבין יצירה הנזקקת למבוע הטיפשות ונובעת ממחוז של ריקוּת מוחלטת, שכל ידע מוקדם מודר ממנו, כתנאי למקוריות ולגאוניות של אמת – גבול זה מטושטש ביותר, ויש בכך כדי לבלבל את הדעת בניסיונה להשלים עם קיומה של הטיפשות. בינתיים הטיפשות מארגנת לעצמה "קמבק" ומתענגת על הפיכת הדפקט לאפקט, שיפטור אותה מן ההילה השלילית. אפשר לראות זאת, למשל, בקמפיין פרסומי של חברת "דיזל" לקולקציה של בגדי היפסטרים, שהושק ב-2010 תחת הכותרת "הֱיו טיפשים". 2010 היתה לשנה שבה ה"חכם" יצא מן האופנה ואילו הטיפשות החלה להיחשב כסם-נגד לאינטליגנציה ממארת.
דומה כי טיפשות היא איכות שאנו חווים או פוגשים בכל נקודה בחיינו. על פי רוב זו תכונה המיוחסת ל "אחר" – ורק לפעמים, במחשבה שלאחר מעשה, לעצמנו. כמה הבניות תרבותיות הן טיפשיות מעצם טבען – למשל בירוקרטיה, למשל מלחמה, למשל דעות קדומות בענייני גזע או דת; אבל אפילו הטיפשות אינה טיפשית כפי שהיא נראית. היא עשויה להתגלות כמצילת חיים במצבים רבים, שבהם אמירת אמת והישמעות לקול ההיגיון עלולות להוביל אל עברי פי פחת, להמיט חרפה ואף להעמיד בסכנת חיים.
האימרה הידועה ביותר על הטיפשות נבעה מעטו של פרידריך שילר, שבמחזהו הבתולה מאורליאן הצהיר כי "נגד הטיפשות, אפילו האלים נאבקים לשווא"; ולא שהאלים עצמם חפים ממידת הטיפשות, ולראָיה הגישה הפנאטית שבה הם מְחמשים את מאמיניהם.
אמנים הוקסמו מאז ומעולם על-ידי רעיון הטיפשות, כי ידוע להם היטב שכפל הפנים של הטיפשות – כדרישה מוקדמת ליצירה טובה, אך גם כמדרון החלקלק של הכישלון – מחייב מיומנות מיוחדת וקיום שכולו עמידה על המשמר. אמנים מפעילים את התכונה החמקמקה הזאת מזה עידן ועידנים, הן לשירותם והן כְּמה שבדעתם לצאת נגדו. באמנויות היפות, אופיה הכפול של הטיפשות – כמקור השראה וכמוצא הראשוני והבתולי של עבודת האמנות, אך בה-בעת גם כאיכות שלילית – מקבל אפוא ביטוי נרחב.
התערוכה מתחקה לפיכך אחר דחיפותה של הטיפשות, אחר מקומות המסתור שלה וגם אחר מופעיה הציבוריים, ובעיקר אחר איכויותיה הדו-פרצופיות. האמנים המשתתפים בתערוכה גולשים בערוצי המבע שהטיפשות פותחת בפני חוקריה. כמה מיצירותיהם הן הערות אירוניות, אחרות חדורות זעם, ונוספות מקבלות את הטיפשות כעובדת חיים, במשיכת כתף סטואית.
משתתפים:
נדין אוספינה, הנס אופ דה-בק, קוקן אֶרגוּן, מל בוכנר, דוד גינתון, אליעזר זוננשיין, ואדים זכארוב,
כריסטיאן ינקובסקי, גיל יפמן, לוס טורֶסנוס (רפאל למאטה וחיימה ואלאורה), פול מקדוויט,
אוהד מרומי, רוית משלי, מירי סגל, נדקו סולאקוב, זיגמר פולקה, פיטר פישלי ודיוויד וייס,
טום פרידמן, דן פריובסקי, פרנץ' וסונדרס,זויה צ'רקסקי, אורי קצנשטיין

על הטיפשות
אוהד מרומי, ללא כותרת, 2009, דיו ופסטל על נייר

באדיבות האמן וגלריה גורדון, תל-אביב

על הטיפשות
אורי קצנשטיין, מקרה גבולי, 2012, מנועים, מפסקים, חיווט וחיישנים, אורך מקסימלי 2.70 (פרט), עיצוב סאונד: ישי אדר
על הטיפשות
אליעזר זוננשיין, מגדל 16 המראות, 2012, עץ ומראות
על הטיפשות
גיל יפמן, טומטום, 2012, סריגת קרושה, כלוב מתכת וסאונד

על הטיפשות
דוד גינתון, צד אחורי של ציור / ציור היסטורי מס. 3: יום רביעי, 7.6.1967, שעה 10:00, מוטה גור מודיע בקשר..., 2003, שמן על בד
על הטיפשות
דן פריז'ובסקי, החדשות שאחרי החדשות, 2010, מראה תצוגה במוזיאון טוטל לאמנות עכשווית, סאול, דרום-קוריאה; צילום: יונגה צ'ו

עבודתו של דן פריז'ובסקי באדיבות גלריה גרגור פודנר, ברלין; ולומברד פריד פרוג'קס, ניו-יורק

על הטיפשות
הנס אופ דה-בק, עכשיו כולם ביחד..., 2005, וידיאו, 6:20 דקות בלופ

באדיבות גלריה קונטינואה, סן-ג'ימיניאנו, בייג'ין ולה מולן; גלריה קרינצינגר, וינה; קסווייה הופקנס, בריסל; גלריה מריאן בואסקי, ניו-יורק; וגלריה רון מנדוס, רוטרדם ואמסטרדם

עכשיו כולם ביחד… הוא דיוקן טרגי-קומי של שלוש קבוצות אנשים המסבים לשולחן בשלושה מעמדים שונים: חבורת אנשים בשנות השבעים המאוחרות לחייהם, לאחר לוויה, הישובים מסביב לשולחן לקפה ועוגה באווירה קודרת למדיי; כלה עגמומית, החתן שלה ובני משפחותיהם הישובים לשולחן באולם שמחות מקושט בצעקנות; ושולחן ערוך בחדר המעוצב על פי צו האופנה לסעודת יום הולדת חגיגית לכבודו של ראש משפחה בעל אמצעים.
רגעים אלה סביב לשולחן הם מן המצבים הברורים ביותר שבהם מתכנסים אנשים באופן מלאכותי. טינות הדדיות, רגשות בלתי מוצהרים ומתחים בין בני משפחה מסתתרים בין שורות הריטואל. האמן הפלמי, הנס אופ דה-בק, מניח למצלמה לסקור באטיות את יושבי השולחן, ויוצר כוריאוגרפיה בת שש דקות של פעולות בזעיר אנפין, של שיחות ושל מבטים יודעי דבר, המבהירה את טיב היחסים סביב השולחן. אחדות מן הדמויות קומיות; אחרות – טרגיות משהו או נוגעות ללב. כתוצאה מטכניקת הסלואו-מושן כל פרט ופרט מונכח ביתר שאת.
עבודתו של אופ דה-בק עוסקת בטיפשות, העומדת בבסיסו של קוד ההתנהגות המקובל והמצופה, שדינו להתקיים בכל משפחה במסגרת מערכת מנהגים דומה. ככזו, היא משרטטת דיוקן עכשווי של התנהגות אנושית בנסיבות נתונות, במקרה זה – מסביב לשולחן, מעמד שבו מורגשת היטב, כבר בעיצומו של האירוע, הריקנות המפכחת/מפוכחת הבאה, בדרך כלל, לאחר מסיבה.

דון פרנץ' וג'ניפר סונדרס מגלמות שתי זקנות חביבות במהלך סיור במוזיאון טייט בלונדון. הן משוטטות אנה ואנה, ספק-מבולבלות ספק-נבוכות לנוכח האמנות המודרנית הראוותנית המקיפה אותן, עד שלבסוף הן מוצאות את המוצג שלשמו באו. סרט הווידיאו הוא חלק מתכנית מיוחדת לחג הפסחא 2002 בהפקת ה-BBC. פרנץ וסונדרס מיטיבות ללכוד את שפת גופם של אנשים הניצבים מול רזי האמנות המודרנית. הן אינן חסות על איש כשהן מלגלגות על היחסים המתקיימים בין הקהל למוסד האמנותי ומתייחסות באירוניה לכישלונם של מפגשים מעין אלה, תוך שהן קוראות תיגר על ההחלטות המעורבות בבחירתן של עבודות אמנות בהקשר מוזיאלי, בחירה המעניקה להן חותם רשמי של איכות.

על הטיפשות
זויה צ'רקסקי מיצב תצלומים, טקסט וכובעים
על הטיפשות
זויה צ'רקסקי, הנרי מור 1: מתווה, 2012, צבע מים וגואש על נייר

באדיבות האמנית וגלריה רוזנפלד, תל-אביב

על הטיפשות
זיגמר פולקה, פתרונות V 1967, לכה על בד שק

אוסף ריינגולד, דיסלדורף
שקף בקופסת אור, במידות המקור; צילום: אגברט טרוגמן

על הטיפשות
טום פרידמן, אלף שעות של בהייה, 1992-97, בהייה על נייר,

תצלום מוקטן בקופסת אור, באישור האמן

על הטיפשות
כריסטיאן ינקובסקי, ללהק את ישו, 2011, הקרנת וידיאו דו-ערוצית, 60 דקות

שלושה-עשר שחקנים נבחנים בפני חבר שופטים המורכב משלושה אנשי ותיקן, כדי לגלם את ישו בעבודה הערוכה במתכונת תכנית ליהוק טלוויזיונית, דוגמת "הטופ מודל הבאה". לא זו בלבד שהשופטים המתוארים אכן משתייכים כולם לצוות הוותיקן, גם השחקנים, שנשלחו לאודישן על ידי סוכניהם בתקווה לזכות בתפקיד הנכסף ולגלם את ישו במספר הפקות עתידיות, אותנטיים לחלוטין. אירוע הליהוק, שהתקיים בקומפלֶסו סנטו ספיריטו עתיק-היומין, מבנה ששימש בעבר כבית חולים, צולם והוקרן בזמן אמת לקהל בן 300 איש. "גם המתמודדים לתפקיד ישו וגם השופטים היו מחוברים במהלך התכנית למיקרופונים. הם לא היו מודעים למידת הבהירות שבה ניתן היה לשמוע אותם בזמן שהתלחשו זה עם זה מאחורי כפות ידיהם וכאשר דנו במראה הישועים השונים ובביצועיהם", מספר כריסטיאן ינקובסקי. "כשאתה יושב בבית וצופה בתכניות מהסוג זה, אתה תמיד תופס את עצמך אומר: 'אוי, היא כל כך גרועה' או 'תראו אותו'; אתה תמיד מגבש דעה. אבל לשמוע את קבוצת אנשי הוותיקן דנים בתכונות הטובות והרעות של ישו, זה כבר סיפור אחר". העבודה אמנם הומוריסטית משהו, אך ינקובסקי לא התכוון ללעוג לוותיקן. הסרט אינו צוחק על הדת הקתולית, אלא בוחן את החברה ככלל ואת יחסינו עם תכניות טלוויזיה מעין אלו. "ז'אנר תכניות הליהוק הוא חדש יחסית. היה מעניין לראות כמה מהר אימצו שופטי הוותיקן את הסגנון הנדרש בתכנית מסוג זה", אומר ינקובסקי. " לפני האירוע ניתנו להם רק כמה טיפים קטנים; הם הגיעו למקום כרבע שעה לפני הצילומים וידעו בדיוק מה עליהם לעשות".

על הטיפשות
לוס טורֶסנוס (רפאל למאטה וחיימה ואלאורה, ליל הבחירות, 2007, הקרנת וידיאו דו-ערוצית, 26 דקות

לוס טורֶסנוס (רפאל למאטה וחיימה ואלאורה) ישובים זה לצד זה על רקע לבן, מניעים את ידיהם במחוות גדולות וצועקים לסירוגין שמות ומשפטים בקרשנדו קומי קצבי: "מרקס!" "מאאאו!" "מרקס!" "מאאאאאווו!" "היטלר!" "מאאאאאוווו!" "קרופוטקין". כך שבים ומתהדהדים שמותיהן של כמה מדמויות המפתח בתולדות המאה ה-20. בהתייחסם לעבודה זו אומרים האמנים: "הרבה שטויות נאמרו על אמנות פוליטית, וגרוע מכך – שטויות גדולות עוד יותר נוצרו בנושא זה. עצם הרעיון של אמנות 'פוליטית' או 'חברתית' מתיימר לספק ניואנס, שאינו יכול שלא להתקיים מלכתחילה. כל אמנות היא בהכרח פוליטית וחברתית, השאלה רק מהי בדיוק העמדה הפוליטית והחברתית שלה. באופן התהוותה, ביצירתה ובקליטתה האמנות אינה יכולה להיות אלא פוליטית וחברתית. העבודה עוסקת בכוח ובסמכות. היא בוחנת את המשמעות הניתנת לשמות, או בשמות המאצילים על הכוח משמעות, ומתמקדת בזיכרון הקיבוצי היומיומי הנוגע לכוח ולסמכות, זיכרון הנמנע במודע מן האופורטוניזם של רוח התקופה. אלו הם השמות של המאה, השמות של ההיסטוריה. שיננו אותם מדי יום ביומו. עכשיו אנחנו מחזירים אותם, במהלך פשוט שאינו נטול משקל".

על הטיפשות
מירי סגל, ההיגיון של הטיפשות, 2008, ניאון

באדיבות האמנית וגלריה דביר, תל-אביב

על הטיפשות
מל בוכנר, בְּלָה, בְּלָה, בְּלָה, 2009, שמן על קטיפה

באדיבות האמן וגלריה ברברה קרקוב, בוסטון

על הטיפשות
נדין אוספינה, צלמית עם בובה, 2005, אבן
על הטיפשות
נדקו סולאקוב, גאה להיות טיפש, 2012, ספיה, דיו שחור ולבן ושטיפה על נייר, 12 רישומים

באדיבות גלריה קונטינואה, סן-ג'ימיניאנו, בייג'ין ולה מולן

על הטיפשות
פול מקדוויט, מזרקת הטיפשים IV 2009, תצריב, ארבע יחידות

באדיבות האמן וגלריה סטיבן פרידמן, לונדון

על הטיפשות
פטר פישלי ודיוויד וייס, איך לעבוד טוב יותר, 1992, הדפס רשת

באדיבות שפרוט-מאגרס, ברלין ולונדון; גלריה מתיו מרקס, ניו-יורק; וגלריה אווה פרזנהובר, ציריך

על הטיפשות
פרנץ' וסונדרס, ביקור בטייט, מתוך "הביצה": תוכנית מיוחדת לחג הפסחא 2002, BBC, וידיאו, 2:26 דקות

דון פרנץ' וג'ניפר סונדרס מגלמות שתי זקנות חביבות במהלך סיור במוזיאון טייט בלונדון. הן משוטטות אנה ואנה, ספק-מבולבלות ספק-נבוכות לנוכח האמנות המודרנית הראוותנית המקיפה אותן, עד שלבסוף הן מוצאות את המוצג שלשמו באו. סרט הווידיאו הוא חלק מתכנית מיוחדת לחג הפסחא 2002 בהפקת ה-BBC. פרנץ וסונדרס מיטיבות ללכוד את שפת גופם של אנשים הניצבים מול רזי האמנות המודרנית. הן אינן חסות על איש כשהן מלגלגות על היחסים המתקיימים בין הקהל למוסד האמנותי ומתייחסות באירוניה לכישלונם של מפגשים מעין אלה, תוך שהן קוראות תיגר על ההחלטות המעורבות בבחירתן של עבודות אמנות בהקשר מוזיאלי, בחירה המעניקה להן חותם רשמי של איכות.

על הטיפשות
קוקן אֶרגוּן, easyGay, 2012, מיצב וידיאו

http://easygay.wordpress.com/

על הטיפשות
רוית משלי, סלפסטיק, 2012, יציקת פיברגלס, ספוג גומי, עץ וצבעי מכוניות

בתמיכת "המכון לארכיאולוגיה עכשווית"