דן רוברט להיאני: עולה בכוח

בשפתו המופשטת, דן רוברט להיאני מפגיש מופעים של ניגודים כבתנועת ריקוד. במיצבי הווידיאו המרחביים שלו וברישומיו, המכני פוגש תנועה אנושית, מבט פנורמי מתחלף באובייקט ארכיוני, הנייח נתקל בנייד. על רצף המידות שבין המונומנט לאורנמנט – כפי שהבחין הפסָל רוברט מוריס – תכונת הציבוריוּת או תכונת הפרטיוּת נכפית על הדברים בהתאם לגודלם. על סולם מידות זה, הגוף האנושי מסתמן כקבוע.

תנועה אנושית מוּנעת מדחיפת הקרקע, שמחזירה תנועה נגדית ומאפשרת לנוע – אך מובנה אינו רק פיזי אלא גם מטאפיזי, בבחינת מודעוּת פנימית המניעה ריפוי, או כהתעלות דתית. בחתירה לאיזון בין שני קטבים, התנועה עוברת כתדר קבוע באמנויות לחימה, כאשר הלחימה נעשית בחמלה מתוך כוונה כנה; או בחסידות, כאשר הגוף (חומר) משמש כלי לשחרור הניצוצות הכלואים בו – וכך גם בעבודות שמציג להיאני בתערוכת היחיד המוזיאלית הראשונה שלו. בהתמסרותו המתמדת לחירות אורבת סכנה – אך בה-בעת טמון בה ערך של איזון.    

עוֹלֶה בְּכוֹחַ הוא מושג משפטי (תקנה 6) בתקנות הכניסה לישראל, המתייחס לרשיון ישיבת-ארעי (מסוג א/1) למי שזכאי לעלות לארץ על פי חוק השבות. דן רוברט להיאני מגולל באמצעותו את סיפורו האישי כבן למשפחה יהודית ספרדית מאלג'יריה, ומתכתב עם ציוני-דרך היסטוריים של זהות ומאבק: "צו כרמייה" שהעניק אזרחות צרפתית ליהודי אלג'יריה (1870); מאבק השחרור של אלג'יריה מהשלטון הצרפתי; עזיבת המשפחה מעיר הנמל אוראן (1962) לפריז, שבה נולד ברובע ה-14; וחיי רוח בירושלים.

לצמד המילים עוֹלֶה בְּכוֹחַ נקשרת גם משמעות מטאפיזית שבצִדה תהייה. בפילוסופיה העתיקה של אריסטו, המילים "בכוח" ו"בפועל" מַתוות מהלך טרנספורמטיבי מחומר לצורה, כאשר הפוטנציאל הגלום בחומר (בכוח) מתממש כצורה (בפועל). נוכח אי-היכולת הפיזית מוצעת הקפדה מוּדעת על שימור התנועה וההתנגדות כתנאי לחירות. האמן לא יכול אחרת: התנועה נתפסת בעבודתו כהכרח, כאמצעי לשחרור מתקיעוּת, כאשר החזרתיות מסייעת לשמירה על שגרה ושפיות במצבים של זרוּת והסתגלות. במבטו הפואטי, גם החומר הצילומי הארכיוני כמו נופל מחוץ לזמן.

קרדיט: אלעד שריג