מותק, סידרתי מחדש את האוסף

אוצר: עמי ברק

30/04/2013 -

24/08/2013

מותק, סידרתי מחדש את האוסף

האספן הצרפתי פיליפ כהן, בעליו של אחד האוספים המרתקים בתחום האמנות העכשווית הבינלאומית, מציג לראשונה למעלה מ- 100 יצירות, בתערוכה שמוקדשת לאוסף שלו .

אוסף פיליפ כהן הוא אנסמבל קוהרנטי ומרשים של עבודות אמנות, ברובן הגדול משנות ה-90 ועד ימינו.
האוסף, שמיטיב להציג נקודת מבט חדשה על התרבות, החברה והאמנות בנות זמננו, מורכב מעבודות פואטיות ומאתגרות ומתמקד בעיקר בסצנת האמנות הצרפתית עם אמנים כמו פייר הויג, פיליפ פארנו, מליק אוחניאן, לוריס גרֵאו, בסצנת האמנות הישראלית- שמיוצגת בין היתר על ידי האמנים משה ניניו, פאבל וולברג ומירי סגל, ובסצנה האמריקאית עם אמנים כמו פול מקארתי, מייק קלי, סינדי שרמן, לואיז לולר ומתיו דיי ג'קסון. הוא מושתת על מספר תחומי עניין קבועים, המעידים על עמדותיו הפילוסופיות של האספן, על טעם מאד אישי שגיבש לעצמו ועל מושאי התשוקה שלו באמנות, כמו גם על כך שהוא מקפיד להתעדכן ולהרחיב את קשת בחירותיו כאספן פעיל. רבות מן העבודות בתערוכה הן ביטוי למשיכה ולמחויבות של כהן לאמנות מושגית עכשווית המהווה מאפיין בולט של האוסף, ולעבודות המעמידות במרכזן סוגיות הנוגעות לדימוי ולחקירת טבעו והן לקו התפר בין מציאות ובדיה. מקום בולט באוסף שמור למדיום הוידיאו ולעבודות שבמרכזן הדימוי הנע.

כותרת התערוכה "מותק, סידרתי מחדש את האוסף" השאולה מעבודה של האמן האמריקאי המושגי אלן רופרסברג, מיטיבה לתאר את גישתו הייחודית של פיליפ כהן לאספנות בעשרים השנים האחרונות. מתוך הזיקות התרבותיות והרעיוניות המשותפות להן, העבודות באוסף מצביעות על העניין של האספן בטיפולוגיות לשוניות ובעיסוק במושגי זמן ומשך בחלל וכן על חיבתו לעבודות שיש בהן תבונה והומור אמנותי נוקב, אך בד בבד גם קריאת תיגר על מעמדו של הדימוי ועל שעתוקו. עבודות רבות מדגימות מינימליזם חזותי מהודק ופשטות אמצעים, לצד מחשבה בהירה וחדה. עבודות אחרות עם נוכחות של טקסט מעידות על העניין בלשון ככלי לבחינת הדינמיקה בין אדם, שפה ועולם.

האוסף מוצב בתערוכה על פי פרקים שכל אחד מהם מציג מקבץ עבודות העוסק בנושאי מפתח.
כך למשל, פרק תחת הכותרת "גם אני עושה אמנות" מציג עבודות של אמנים העושים שימוש בבדיה, בניכוס, בציטוט ובדיאלוג בין-דורי כאמצעי מבע. פרק אחר "לא עוד מציאות" שופך אור על גישות ופרקטיקות הקוראות תיגר על פוליטיקה, דת וממסד, על ליקויי החברה ועל ייצוגיה. "שום דבר לא אמיתי, הכול מותר" מעניק מקום של כבוד לסוג ההומור, שהפך עבור אמנים רבים לאמצעי חתרני, לא רק בתוך המערכת, אלא גם ביחס לחברה ככלל.
"קבינט הרכיבים הבלתי-נשכחים" – מזמין את הצופה לחלל פרטי- אינטימי של האספן בו מוצגים רישומים ועבודות קטנות- ממדים מתוך האוסף. עבודות אלה הן בבחינת רמזים, נקודות ציון המשרטטות את תולדות האוסף. התערוכה מבקשת לעמת את הצופה עם האוסף כמופע של עבודות המספקות תובנות על חיי היומיום של האספן והאדם פיליפ כהן.

בתערוכה: עבודות וידיאו, צילום, רישום, מיצב וציור. לצד עבודותיהם של אמנים מבוססים וידועים יוצגו עבודות של כוכבים חדשים בזירה הבינלאומית.

בין האמנים המשתתפים בתערוכה: דאגלאס גורדון, סינדי שרמן, סופי קאל, פול מקארתי, אנט מסאז'ה, שילפה גופטה, קרלוס אמורלס, מריו גרסיה טורס, מירצ'ה קנטור, מליק אוחניאן, טרין סיימון, מתיו דיי ג'קסון, אדם מקיואן, לוריס גראו, פיליפ פארנו, קלייר פונטיין, משה ניניו, מירי סגל, עדי נס, פאבל וולברג, אריאל שלזינגר, פנחס כהן גן, אלי פטל.

אוצר: עמי ברק

מותק, סידרתי מחדש את האוסף
אלי פטל, פלטה, 2003, תצלום צבע

בעבודה זו מצולם פלג גופו העליון של גבר, עליו תלוי תכשיט בצורת פלטת צבעים של צייר. ניתן לפרש זאת כהצגה הומוריסטית של דיוקן האמן כצייר או כתיאור לאופן המילולי שבו מגדירים מהי אמנות.
באדיבות גלריה דביר תל אביב

מותק, סידרתי מחדש את האוסף
אלפרדו יאר, המאה של לוי- שטראוס, 2009, הזרקת דיו וניאון לבן

עמודו הראשי של העיתון הפך לאיקונוסטאזיס (מחיצת הפרדה נוצרית המאוירת באיקונות) של העת המודרנית. עמוד השער של עיתון השמאל הקיצוני מתקשר לסימן שאלה הכתוב בניאון. העבודה דנה באופן שבה עושה המדיה שימוש באירועי היומיום. מותו של לוי- שטראוס, האנתרופולוג הצרפתי הנודע, מובא כאמתלה לבחינת המתח בין השאיפה לדעת לבין הצורך לפעול.

מותק, סידרתי מחדש את האוסף
אריאל שלזינג, 25 לאוקטובר 1985, מפתחות, 2011
מותק, סידרתי מחדש את האוסף
טריאן סימון, לארי יאנגבלאד ('דם צעיר'), באתר האליבי, טוסן, אריזונה, 2002, תצלום צבע

עם אליס לייטנר, חברתו של יאנגבלאד ועדת אליבי במשפטו
ישב בבית הסוהר 8 שנים מתוך 10.5 שנגזרו לו בשל תקיפה מינית, חטיפה והטרדה מינית של קטינים.

הסדרה החפים מפשע הינה מסע להצגת אנשים שריצו עונש מאסר על עבירות אלימות על שלא עוול בכפם. הם צולמו בזירת פשע שגויה, בסצנת המאסר, או במיקום האליבי; אתרים שהם בעלי משמעות להרשעתם המוטעית.

מותק, סידרתי מחדש את האוסף
לואיז לולר, למה תמונות עכשיו?, 1981, תצלום

זהו התצלום הראשון מתוך גוף העבודות שהפך לסימן ההיכר של האמנית. כותרת העבודה מעלה באופן ישיר את שאלת ייצור הדימוי בתוך עולם רווי דימויים. לולר מצלמת יצירות אמנות בדירותיהן של אספנים, במוזיאונים ובבתי מכירות פומביות. היא בוחנת את האופן בו מגיב הקהל אל היצירות ביחס למרחב בו הן תלויות. לולר משתמשת בניגוד שנוצר בין אופן התצוגה הקונבנציונלי של יצירת האמנות לבין האופן בו היא מוצגת בהקשר החדש.

מותק, סידרתי מחדש את האוסף
מירי סגל, מה שתגיד? (2 תוכים), 2009, מיצב וידאו

בעבודה נראים שני תוכים הנעים קדימה ואחורה על מוט וחוזרים אחר דברי הצופים הנאמרים לתוך מיקרופון. הצבה מסקרנת זו, שיש בה דימוי וטקסט, תקשורת בין חיות ושפת בני האדם, מהדהדת את מורכבות היחסים בין בני האדם לחיה היחידה היכולה לחזור אחר השפה האנושית מבלי להבינה.

מותק, סידרתי מחדש את האוסף
מת'יו דיי ג'קסון, חליפת אפולו עשויה לבד (אחרי בויס), 2008, צמר, לבד, אלומיניום, פלדה, פלסטיק

פסל זה מתייחס אל שתי אוטופיות חופפות, האחת מן הסוג החברתי, של האמן ג'וזף בויס, שבחר להשתמש בלבֶד כחומר עיקרי בעבודותיו. השניה היא של האסטרונאוט, חבר הצוות במשימות אפולו, שהציב אבני דרך משמעותיות במסעות האדם לחלל. פעולת ההתיחסות עצמה, הרפרנס, הפכה למדיום של ממש באמנות העכשווית. נדמה כי מתקיימת תחרות בין נוכחותו החומרית של האובייקט לבין חומריותה של ההיסטוריה.

מותק, סידרתי מחדש את האוסף
סינדי שרמן, דוקטור ואחות, 1980, 2 תצלומים

בדיפטיך זה, שרמן מעמידה פנים הן כגבר והן כאישה המתפקדים כחלק מצוות סיעוד ביתי. הרופא מיוצג באופן הולם, גברי, עם הבעה רצינית וקשוחה בעוד שהאישה מיוצגת כדמות חביבה ונעימה. התצלום בשחור לבן ממוסגר כבאלבום תמונות "של פעם". התמונות נראות כאילו נלקחו מסדרת טלוויזיה שלפני המלחמה. תוך שימוש בהומור, עבודה זו מדגישה כיצד תפקידים מגדריים עדיין דובקים במושגים מיושנים של דומיננטיות גברית ופסיביות נשית

מותק, סידרתי מחדש את האוסף
פול מקארת'י, דילמת משק הבית של פינוקיו אף- צינור (ערכת מסיבה), 1994, מיצב עם 10 תחפושות, וידאו, 43:50 דק'

התחפושות והאביזרים המאורגנים בחלל על קולבים הם חלק ממנגנון ייחודי שיצר פול מקארת'י. מיצב אינטראקטיבי זה מזמין את הצופה להתחפש לפינוקיו ולצפות בוידאו של אותה הדמות בגילומו של האמן עצמו. כך נוצר משחק מראות אינסופי. העבודה מותחת ביקורת על החברה האמריקאית.

מותק, סידרתי מחדש את האוסף
ריימונד פטיבון, ללא כותרת (מפלי ניאגרה שמורים), 1987, דיו שחור ואדום על נייר
מותק, סידרתי מחדש את האוסף
שילפה גופטה, ללא כותרת (חגורת בטיחות עם משרוקיות), 2008, חגורת בטיחות עם משרוקיות

מאות משרוקיות המשמשות להשלטת סדר או לאזהרה, תלויות מחגורת בטיחות ויוצרות ערימה גדולה. העבודה מגיבה למימד המופרז והמופרך של העיסוק הגואה בביטחון. אמנותה של גופטה כוללת שימוש בחפצים, צילומים, סאונד ומיצגים דרכם היא חותרת לבחון נושאים של תשוקה, דת וביטחון.